זה לא סוד שהעונה הסדירה ביורוליג היא הדובדבן בקצפת הדלילה של הכדורסל האירופי. האינטנסיביות רק עולה ככל שמתקדמים לרבע גמר הפלייאוף, כאשר התחרותיות בליגה - שנחשבת לשנייה בטיבה בעולם - מערערת אפילו את הקבוצות הגדולות והעשירות. בניגוד ל-NBA, אף קבוצה לא "זורקת" משחקים, ולא אחת ראינו קבוצות שנחלצו ממשברים קשים במהלך העונה והפכו את הקערה על פיה. כמו שעשתה האלופה אנאדולו אפס בעונה שעברה.
בליגה שסגורה כמעט לגמרי לרוב היבשת (12 קבוצות משוריינות מתוך 18) סגל נוצץ או מסורת אולי משחקים תפקיד בסופו של דבר במאני טיים, אבל במהלך העונה עצמה נראה כי כמעט בכל קבוצה יכול להידלק הניצוץ, כאשר בכל עונה יש לפחות סוס שחור אחד שמזדנב בצמרת.
לצד זאת, אי אפשר להתעלם מהמאכזבות. כאלה שנראה כאילו משהו בהן כבה. אחת מהן היא פנאתינייקוס, שנמצאת כרגע בעיצומו של משבר גדול בין הבעלים לאוהדים, ותקציבה הופחת משמעותית לאורך השנים. השנייה היא מילאנו העשירה, המשופעת בכוכבים - השבעה.
משהו לא עובד בבירת האופנה
אם לנפילתה של פאו יש לפחות הסברים מניחים את הדעת - הקשורים בעיקר בכסף ונתק עם האוהדים - במילאנו השקיעו סכומים גבוהים ברכש. הסגל עתיר בשחקנים מהטופ של היבשת ועל הקווים עומד אחד המאמנים הגדולים בתולדות הכדורסל האירופי, אטורה מסינה. וזה לא עובד. הקבוצה נמצאת במקום הלפני אחרון ביורוליג, עם מאזן זהה לזה של וילרבאן, נועלת הטבלה (13:6).
זה לא שמילאנו לא ידעה עונות מוצלחות. בשתי העונות הקודמות סיימה במקומות 3 ו-4, כאשר ב-2020/21 הצליחה אפילו לעלות לפיינל פור, והייתה רחוקה סל אחד מהגמר. ההצלחה בשתי העונות האחרונות הגיעה לאחר דשדוש של ארבע שנים בתחתית המפעל, בו שונה הפורמט בסיום עונת 2015/16, ואליו האיטלקים התקשו להסתגל. והנה העונה, נראה כי אחד המועדונים המפוארים ובעלי ההיסטוריה העשירה ביבשת חוזר להשתכשך במי האפסים של תחתית היורוליג, יחד עם פשוטות העם הלא משוריינות.
שבעים בע"מ
מאז עברה היורוליג לפורמט הנוכחי, צצו להן מידי פעם קבוצות שהפתיעו לאורך עונה שלמה ופילסו דרכן לצמרת, ובסיום אותה עונה כוכביהן התפזרו והן חזרו לבינוניותן. מילאנו לא שייכת לז'אנר הזה. על כל שחקן בכיר שעוזב, האיטלקים יכולים להנחית אחד בעל שם גדול יותר, ולשלוח את היד עמוק לכיס לצורך כך. ואולי פה דווקא טמונה הבעיה.
בלא מעט מהעונות האחרונות נראה כי מילאנו קורסת ברגע שהאינטנסיביות עולה. יש לה המון שחקני התקפה מחוננים, שגם העיקרון של לכופף בירכיים בהגנה לא זר להם - אבל הם מתקשים לגייס את המוטיבציה לעשות זאת (את השני כמובן).
האמון במסינה ישתלם?
כשנשאל דן שמיר בריאיון ל-ynet ספורט, עוזרו של אטורה מסינה במילאנו, בנוגע ליציבות כסאו של המאמן הראשי השיב: "יש פה מערכת מאוד מקצועית, יש פה אנשים מאוד חיוביים, ומעל הכל מנצח המאמן, שהוא גם הנשיא פה". זה מלמד לא מעט על כוחו של מסינה, אבל אולי גם אמור לעורר תהיות אצל האוהדים (הדי רדומים) בנוגע לביצוע זעזוע כזה או אחר במידת הצורך.
מסינה חתם במילאנו בקיץ 2019, לאחר שכאמור הקבוצה דשדשה בתחתית, לא הצליחה לעלות לפלייאוף ואף סיימה פעם אחת במקום האחרון. ההצלחה לא הייתה מיידית, כאשר בעונת 2019/20 (שנקטעה בשל הקורונה) הקבוצה הייתה עם מאזן שלילי, אך כאמור בשתי העונות לאחר מכן הגיעה ההצלחה.
זה לא שכיח שאחד המועדונים העשירים ביורוליג מגלה סבלנות כה רבה לעונה כה נוראית, שמסתמנת כאחת שהולכת לשום מקום, אך למעט מאוד קבוצות יש דמות חזקה כמו מסינה בעמדת המאמן הראשי. הדאגה המתבקשת מבחינת האוהדים (המפהקים) היא שהשובע שמקרינים השחקנים לא עבר גם אל המאמן. ואליהם.
ואולי זה לא בהכרח שובע. באותו ריאיון דן שמיר התייחס לסדר עדיפויות שונה, ושהיורוליג לא נמצא בראש פסגת השאיפות במילאנו. הקבוצה זכתה ב-29 אליפויות איטליה, היא זכתה בעונה שעברה בדאבל, כל זה כשבשנים האחרונות וירטוס בולוניה חזרה להיות כח מאיים על האליפות ועל נטילת ההגמוניה בכדורסל בארץ המגף.
למרות הפלאשבקים לעונות הגרועות בסיום העשור הקודם, נראה כי בהנהלת מילאנו עדיין מאמינים כי למסינה - אלוף אירופה ארבע פעמים בעבר - יש עוד את כל מה שצריך כדי להחזיר את הקבוצה לדרך המלך, ואם עונת היורוליג הזו הלכה לפח - אז שתלך. בבירת האופנה שמים את הז'יטונים על מסינה, לאחר שכבר לקח אותם מהתחתית לצמרת. האם המאמן הוותיק יוכל לעשות זאת שוב?
