ואלו תולדות ניקולה יוקיץ' ברבע השלישי הבוקר, רבע הכדורסל המושלם ביותר שראיתי מימיי: אסיסט לשלשה חופשית של פורטר, אסיסט להטבעה של גורדון, אסיסט לשלשה חופשית של קולדוול-פופ, ריבאונד ומסירה על כל המגרש בתנועה אחת לדאנק של ג'מאל מארי, שלושה סלים רצופים מטווח קצר, שתי מסירות רצופות לגורדון החופשי שהסתיימו בארבע זריקות עונשין רצופות מוצלחות. סל, סל בלתי אפשרי פלוס קליעת עונשין, שתי קליעות עונשין מוצלחות, עוד 'פלואוטר' פלוס קליעת עונשין. יוקיץ' היה אחראי ל-30 מתוך 38 הנקודות של דנבר ברבע. זו הייתה יצירת מופת. "מה אתה עושה, אבא?", שאל אותי הילד שלי כשהתעורר וראה אותי מוחא כפיים למסך.
אנתוני אדווארדס, שבניגוד למשחק מספר 3 שבו פשוט לא הייתה לא אנרגיה נראה הפעם, חוץ מכמה הבלחות, כבוי לחלוטין, אמר דבר נכון אחרי משחק 4: "יש להם את יוקיץ'. בכל פעם שאתה עושה טעות, הוא גורם לך לשלם".
40 נקודות, 13 אסיסטים לעומת 0 איבודים, 7 ריבאונדים, חלוקה של 68 אחוזים מהשתיים, 66 אחוז מהשלוש, ו-88 אחוזים מקו העונשין. שליטה מוחלטת במשחק. נגד ההגנה הכי טובה בליגה, נגד שחקן ההגנה של הדור (מה שהוא עושה לרודי גובר בסדרה הזאת, גובל בהתעללות ברמה תנ"כית). מה שאנחנו רואים עכשיו זה אמן באיטליה בתקופת הרנסאנס, מחבר בין החתיכות של המאסטרפיס שלו.
אחזור על דברים שכתבתי כאן לפני כמה חודשים: אתם נכנסים לרכבת מת"א לנהריה, מה אתם רואים? קצת פקקים באיילון, קצת שלטי פרסומות מטופשים, קצת בניינים חדשים ומפוארים. יוקיץ' רואה את הפקקים בצומת קיסריה.
השחקן עם סט הכשרונות הכי טוב בליגה, שמשחק בלי טיפה של אגו או אנוכיות. משחק את הכדורסל הכי לא מרגש כביכול, הכי לא אתלטי, וגורם לאנשים באמצע החיים לעמוד באמצע הבוקר מול הטלוויזיה ולמחוא כפיים. פעם בחיים, פעם בחיים.
ההברקות של מאלון
למי שעוד מגיעה מילה טובה הוא מייק מאלון, מאמן דנבר. אחרי שהפך את הסדרה פסיכולוגית, ואחרי שהלך על גורדון כמוביל כדור עיקרי, מאלון לא היסס להוריד את גורדון לספסל לדקות ארוכות ברגעים המכריעים של הרבע הרביעי והמשיך לרכב על המשחק המצויין של כריסטיאן בראון.
מאלון הוציא מהרוטציה את ווטסון, חישב נכון את זמן המנוחה ברוטו של יוקיץ', וניווט את הקבוצה שלו לניצחון ביתי ראשון בסדרה הזו למרות משחק בינוני של מארי וערב קליעות רע במיוחד של פורטר.
ועוד דבר אחד על קארל אנתוני טאונס: שחקן עם נתונים פיזיים וסט יכולות דומים לאלו של יוקיץ', שעסוק בקליעות משלוש, בהתנצחות עם אוהדים, באי יכולת להתמודד עם שחקן שנמוך ממנו בעשרים סנטימטרים מתחת לסל, וכנראה מוח הכדורסל הכי לא מחודד על הפלנטה בכל פעם שהקבוצה שלו נמצאת בהגנה.
הזיווג המושלם בין הניקס למאמנם
"הוא מאמן נהדר", אמר פעם יואקים נואה על טום ת'יבודו, עבורו שיחק בשיקגו, "אבל הוא לא מבין את הקונספט של הדבר הזה שנקרא מנוחה". מה שקורה לניקס בפלייאוף הזה, הוא החלום הרטוב של ת'יבודו. זה לא כדורסל של אתלטיות ושל כישרון, יש לניקס לא מעט מאלו, אלא כדורסל של הסתערות, של תשוקה, של רוח לחימה. הניקס מנצחים את אינדיאנה בכוח הרצון. הקטגוריות של ריבאונד ההתקפה, נקודות בצבע, נקודות מהזדמנות שנייה, הן לא קטגוריות שאפשר להסביר בכדורסל, אלא במצב הפיזי הנוכחי של הניקס. קטגוריות שאפשר להסביר רק באופן מטאפיזי.
בניגוד לדנבר, שקיבלה עליה את זהותו של יוקיץ', זו תהיה יומרנות להגיד שת'יבודו הלביש את הזהות שלו כמאמן על הניקס. יותר נכון יהיה להגיד: ת'יבודו והסגל הנוכחי של הניקס זה זיווג פשוט מושלם.
הרגע המביך שהשאיר את לוקה דונצ'יץ' בהלם
(ONE)
