בשנת 2007 נעלם לפתע ביל וולטון. לא פרשנויות משחקים בטלוויזיה, לא ריאיונות ברדיו, לא הופעות בתכניות טוק שואו ליליות. פשוט נעלם. הגב שלו היה במצב כל כך רע, שהוא לא יכול היה לצאת מהמיטה והכאבים הביאו אותו לשקול התאבדות.
רק ב-2009 הצליחו הרופאים למצוא פתרון לבעיית עמוד השדרה שלו. וולטון החליט שמעכשיו הוא לא יבזבז אף רגע. הוא עבד על תיקון מערכות יחסים שבורות, הוא שב לרכב עשרות קילומטרים על אופניים ובעיקר חזר לאהבת חייו: הופעות של ה-Grateful Dead, להקה אותה ראה יותר מ-1,000 פעמים. "כשאתה מתמודד עם המוות, זה משנה אותך", אמר אז וולטון, "ואתה לעולם לא שוב אותו הדבר".
אתמול (שני) הלך וולטון לעולמו בגיל 71 אחרי התמודדות ארוכה עם מחלת הסרטן. זו כמובן קודם כל בשורה עצובה מאוד לבני משפחתו ואוהביו הקרובים, אבל זו גם אבידה גדולה לעולם. אנחנו צריכים עכשיו אנשים טובים, וביל וולטון היה אפילו יותר טוב כאדם מאשר שחקן כדורסל. והוא היה אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה.
"האושר מגיע כשהאנוכיות מסתיימת"
ביל וולטון, Big Red, היה מקורי לגמרי. לא היה מישהו כמותו לפניו, והאמת שגם לא אחריו. הוא היה דמות, character, בלי להתאמץ, בלי להזדקק לאינסטגרם וליועצי תקשורת. עם גובה שנע בין 2.08 ל-2.11 מטר, תלוי מתי מדדו אותו, וולטון גם המציא נישה: הלבן הגבוה שיודע למסור. לא רק יודע, אפילו מעדיף (כן, כמובן שבשנים האחרונות הוא העריץ את ניקולה יוקיץ'. "לראות אותו משחק זה כמו לראות את בוב דילן כותב שיר", התפייט וולטון). הצורה בה וולטון שיחק כדורסל הייתה כמעט אמירה אידיאולוגית. "האושר מגיע כשהאנוכיות מסתיימת", אמר פעם, מסביר בארבע מלים מדוע אהב למסור יותר מכל דבר אחר. וזה לא שהייתה לו בעיה לקלוע, לחסום ולהוריד ריבאונדים.
גם הרזומה היבש של הקריירה שלו מקורי: הוא זכה בשתי אליפויות ארה"ב לבתי ספר תיכוניים ושתי אליפויות מכללות עם UCLA. בין אמצע התיכון לאמצע קריירת המכללות, ניצחו הקבוצות של וולטון ב-88 משחקים רצופים. הוא היה שחקן השנה של ה-NCAA שלוש עונות רצופות (1972-74). למעשה, התשובה לשאלה מי שחקן המכללות הגדול בהיסטוריה, יכולה להיות רק אחד משני שמות: לו אלסינדור, טרום קארים עבדול-ג'באר, או ביל וולטון.
פורטלנד טרייל בלייזרס בחרה אותו ראשון בדראפט של 1974, והוא הוביל אותה לאליפות היחידה בתולדותיה ב-1977. בגמר ניצחו הבלייזרס את פילדלפיה של דוקטור ג'יי, 2:4, כשבמשחק השישי קלע וולטון 20 נקודות, הוריד 23 ריבאונדים, מסר שבעה אסיסטים והוסיף שמונה חסימות. שנה אחר כך נבחר ל-MVP של העונה, לפני שעזב את פורטלנד בטריקת דלת וכשהפציעות כבר מתחילות להתעמר בו (זו הזדמנות טובה להמליץ על ספר הספורט הטוב בכל הזמנים, The Breaks of the Game, שכתב דייויד הלברשטם. הספר תורגם לעברית כ-'שם המשחק', והוא נכנס לקרביים של ה-NBA דרך הבלייזרס של ימי וולטון).
וולטון עבר 39 ניתוחים במהלך הקריירה, מה שגרם לו להחמיץ 762 משחקים במשך 13 עונות. שלוש פעמים הוא הושבת לעונה שלמה. "נפצעתי בברך כנער במגרש משחקים", כתב באוטוביוגרפיה שלו, "כשהגעתי ל-NBA הרגליים כבר היו שחוקות. השיא הפיזי של היה בגיל 12". איכשהו, הרגליים, אליהן הצטרף גם הגב, הצליחו להחזיק מעמד כדי לספק לוולטון שירת ברבור אותה גם הגדיר כרגע המשמח ביותר שלו.
ב-1986 מצא את עצמו שחקן מחליף בבוסטון סלטיקס. הוא החמיץ רק ארבעה משחקים, זכה בתואר השחקן השישי של העונה והשיג טבעת אליפות שנייה, כשהוא חלק משמעותי במה שנחשבת עד היום לאחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה. לארי בירד אמר אז כי כשוולטון בריא, "הוא אחד הטובים אי פעם". וולטון שאל אותו האם הוא מתכוון לסנטרים, ובירד ענה "לא, אחד השחקנים הטובים אי פעם". בעונה שאחרי שיחק וולטון עשרה משחקים בלבד ופרש.
אוהב אדם ופעיל חברתי
אז הקריירה אכן היתה מפוארת, אבל לא היא שעשתה את המיתוס. אנחנו מתעסקים היום כל כך הרבה בשאלות כמו 'מי השחקן הכי גדול אי פעם', 'האם זה וזה הוא היורש של ההוא וההוא', 'האם השחקן הזה היה יכול לשחק בעידן ההוא' ועוד ועוד. אבל אז בא יום כמו אתמול, ופתאום מתברר מהי גדולה אמיתית: כשאתה הולך לעולמך, ההספדים האוהבים שלך שוברים את האינטרנט.
3 צפייה בגלריה
"כשהוא בריא, הוא אחד הטובים אי פעם". עם לארי בירד באימון בוסטון סלטיקס
(AP Photo/Carol Francavilla)
כי חוץ מלדעת למסור למתפרצת על כל המגרש, וולטון היה אוהב אדם, איש חביב מאוד שתמיד היו לו כמה שניות לדבר עם כל מי שרצה, ולוחם צדק חברתי. בשנות ה-70 הסוערות הוא היה יותר מסתם כוכב UCLA. במאי 1972 נעצר בקמפוס במהלך הפגנה נגד המשך מלחמת וייטנאם. תמונות שלו מרים ידיים בשלווה לפני המעצר הפכו לקלאסיקה. "מחאה לא אלימה היא מה שמשנה דברים", אמר אז וולטון, "כוחות הרשע לא ישתנו מעצמם".
בסוף השנה השנייה שלו בפורטלנד, השתתף וולטון במסיבת עיתונאים בה הגן על חבריו, ג'ק ומיקי סקוט, שהיו אנרכיסטים אנטי ממשלתיים. וולטון קרא אז ל-FBI "האויב". הבלייזרס כמובן הזדעזעו ופירסמו הודעה מתנצלת, אבל וולטון השיג הרבה כבוד בליגה. זו הייתה תקופה בה ספורטאים לא פחדו להתבטא פוליטית - מוחמד עלי, ארתור אש, קארים עבדול-ג'באר וביל ראסל היו קולניים מאוד, אבל הם היו שחורים. וולטון היה לבן. עד היום הוא אחד מכוכבי הספורט האמריקאים הלבנים היחידים שהתבטאו באגרסיביות בעניינים חברתיים. הוא לא שינה את דעתו גם הרבה שנים קדימה. "מצער אותי כשאנשים אומרים שספורט הוא לא פלטפורמה לפוליטיקה", אמר.
בשנים האחרונות היה וולטון בעיקר פרשן כאוטי, שלא לומר קצת מטורף, של משחקי מכללות. רוב הזמן הוא נשמע כמו מי שעישן כמה עשבים לפני שנכנס לאולם - סביר להניח שזה אכן מה שקרה - אבל מדי פעם היה שולף פתאום תובנת כדורסל שאף אחד אחר לא היה יכול לייצר. ביל וולטון אהב לחיות, אהב לצחוק, גם על עצמו, והיה אכפת לו מאנשים שאמריקה העדיפה לטאטא לצד. אם זה נכון שחייו של אדם חולפים לפניו ממש לפי הסוף, ביל וולטון ראה חיים מלאי משמעות. הוא נגע באינספור אנשים, ויכולת המסירה שלו הייתה רק חלק מזה.
הרגע המביך שהשאיר את לוקה דונצ'יץ' בהלם
(ONE)
