הגמר ומשחק מספר 5 היו אנטי קליימקס לפלייאוף 2024: כל דבר צפוי התפרק, כל תחזית כשלה, כל לוגיקה הפרה את עצמה. איכשהו, בסוף נשארנו עם אלופה שזה היה הייעוד שלה, שהובילה והייתה הקבוצה הדומיננטית בליגה לאורך כל העונה, דומיננטיות שנמשכה גם בפלייאוף. בדיעבד, לא היה שום סיכוי שמישהו באמת יסכן אותה. ספורט יכול להיות איזור קרבות אכזרי. מגיע וצדק הם לא אורחים תכופים בו. והנה הגיעה בוסטון סלטיקס של 2024 והוכיחה שיש צדק ויש מגיע.
בוב קוזי וביל ראסל, ראסל וג'ון האבליצ'ק, לארי בירד וקווין מקהייל, קווין גארנט ופול פירס - ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון. סוף-סוף.
ניצחון השיטה
יש משהו פורץ דרך באליפות של בוסטון. היא שמה סוף לעידן הסופרסטארים. כמובן שבראון וטייטום הם כוכבים. יש להם את הסטטיסטיקות והחוזים כדי להוכיח את זה, אבל הם לא גיבורי על. הם לא יאניס אנדטוקומבו או סטף קרי, לא לברון ג'יימס או קווין דוראנט, לא מייקל ג'ורדן או קובי בראיינט. הם כוכבים של שיטה, של ארגון שניקה את עצמו מאגו, מפרגן. בכל משחק נתון דרק ווייט, ג'רו הולידיי או קריסטפס פורזינגיס היו יכולים להוביל. למעשה, אפשר להגיד שאלופת ה-NBA לשנת 2024 היא קיבוץ, מועצה איזורית מסצ'וסטס.
כולם עושים הכל, ועושים את זה טוב. בוסטון בנתה מרקם קבוצתי אדיר. ההגנה שלה מפרקת, ההתקפה שלה היא קולקטיב קטלני שיכול להרוג את היריב מכל עמדה על המגרש ומכל מקום. אף אחד לא מתבייש לעשות כלום. הולידיי, היחיד בקבוצה שהייתה לו כבר טבעת אליפות, הפך לפועל שחור. אי הצורך בהיררכיה, הקולקטיב, הפרגון, הקבוצתיות, העוד מסירה עד לזריקה הכי פתוחה, הם המנצחים הגדולים של העונה הזו ובכל התכונות הללו, בוסטון התעלתה לפחות רמה אחת מעל היריבות שלה. בוסטון של 2024 הפכה את השגרה המשעממת, את היעילות העקבית, לעונג של כדורסל.
הסבל בדרך לאליפות
אבל בוסטון היא גם מסע אחורה בזמן ביחס למה שארגון צריך לעבור כדי להגיע לאליפות. דאלאס של דירק נוביצקי הייתה הקבוצה האחרונה שבאמת עברה את מסע הייסורים של טראומות ושברוני לב של סדרות פלייאוף כושלות בדרך לאליפות. דטרויט בסוף שנות ה-80 ושיקגו של שנות ה-90 היו דוגמאות לקבוצות שעברו תהליך סיזיפי עד שהצליחו לכבוש את ראש ההר. מיאמי, גולדן סטייט, קליבלנד, מילווקי, הלייקרס, טורונטו ואפילו במובן מסויים דנבר, היו יותר אלופות אינסטנט. הגיעו לפלייאוף וזכו בו, בעיקר בגלל התעלות של כוכב על.
בוסטון עברה מסלול מפרך. אחרי שהשדר מייק ברין סיים את המשחק בשיא הקלאס (כשחזר על דבריו של גארנט אחרי האליפות האחרונה ב-2008 - "הכל אפשרי"), המצלמה עברה מהפנים הבוכיות של טייטום לפנים ספוגות הגאולה של בראון, ממנו לאל הורפורד (אכן, יש מגיע בספורט), ואפשר היה לראות את סימני המסע על כל אחד מהם: הצלקת שהשאיר ג'ימי באטלר, השריטה מסטף קרי, העין השחורה מהסנוקרת מקליבלנד של לברון. בסבל תלדו אליפות.
דאלאס, מבחינות מסויימות, היא הניגוד המושלם לבוסטון. קבוצה עם כוכב על, עם היררכיות ברורות, שעדיין לא חטפה מספיק מכות כדי להפוך אותן לאנרגיות, לנקמה בכישלון של עצמך. היא עדיין צעירה מאוד והיא למדה מבוסטון את השיעור הכי חשוב בצניעות ספורטיבית: אתה יכול להשתפר תוך כדי העונה, בפלייאוף, בסדרת הגמר, אבל מה אתה אמור לעשות כשאתה מגלה שהשיפור הזו לא מספיק? זו התשובה שאיתה תצטרך לחזור דאלאס מהקיץ. איזה שיעור היא תלמד מהעובדה שהמשחק היחיד שבו ניצחה בסדרת הגמר היה המשחק שבו לוקה דונצ'יץ' לא היה כוכב על, אלא חזר לדברים הכי בסיסיים בכדורסל?
המאבריקס צריכים להיות מעודדים מהפלייאוף הזה ואפילו מסדרת הגמר. הם שיחקו נגד יריב שהיה במשימת חייו, נגד ארגון מיסטי, נגד ההיסטוריה, נגד הרוח של ביל וולטון וראסל (וג'רי ווסט, שחזה בעוד אליפות בוסטונאית ברגעיו הראשונים בגן עדן), נגד מועדון שרצה להיפרד משוויון האליפויות עם הלייקרס. הפסד בחמישה משחקים, נגד כל המימדים הללו, זה הישג די מכובד. דאלאס צריכה רק לקוות שעקומת הלמידה של דונצ'יץ' תהיה הרבה יותר מהירה מזו של טייטום, ושהיא לא נופלת לתקופה של עוד שושלת של בוסטון.
היורש של ג'רי ווסט
השושלת של שיקגו נפלה בסוף על אגו, על מאבקי שלטון, על מי בסופו של דבר אחראי על הניצחונות: שחקנים או הנהלות. ג'רי קראוס האמין שהנהלות בונות סגלים שזוכים באליפויות, אני לא בטוח שג'ורדן לא הסכים איתו, אבל גם האמין באחד החוקים הבסיסיים של כדורסל: קבוצה לא יורדת עד שהיא מפסידה, וקראוס רצה להוריד מהמגרש קבוצה שלא הפסיקה לנצח.
מאבקי אגו לא יקרו בבוסטון. אין שם אף פסיכופטים של אגו כמו ג'ורדן, וההנהלה שלה לא הולכת לפרק כלום. ארגון, בסופו של דבר, מקבל את אופי וסט התכונות של הבעלים, המנכ"ל, העובד הבכיר שלו, ואם יש מישהו ששם את החותמת שלו על האליפות של בוסטון איחוד (או מאוחד) הוא הג'נרל מנג'ר בראד סטיבנס.
סטיבנס, המתנה האחרונה שהשאיר דני איינג' לארגון שהוא כבר נתן לו הכל, מזכיר לי במובנים רבים את ווסט: ההבנה שלו שהוא מתאים יותר להיות ג'נרל מנג'ר מאשר מאמן, המגנטיות שלו לכוכבים בשוק החופשי, יחסי האנוש שלו, בעיקר עם אגו של כוכבים. סטיבנס הוכיח בבוסטון שאפשר להיות גם סבלני וגם קצר רוח, גם פופוליסט וגם אידיאולוג, גם בעל אומץ לקחת הימורים וגם בעל אומץ הרבה יותר גדול להודות בטעויות שלו ולחתוך אותן לפני שהן גורמות לנזק גדול יותר.
הוא נפטר מקיירי ארווינג, קמבה ווקר וגורדון הייוורד (שסטיבנס אימן באוניברסיטת באטלר). הוא הביא שחקנים כמו הורפורד והולידיי, וביצע את אחד מהשודים הגדולים בתולדות הליגה, ועוד מסאן אנטוניו של פופוביץ', כשהביא את דרק ווייט. כל המהלכים של סטיבנס סללו לדרך אחת: הוא אמר לבראון וטייטום שזו הקבוצה שלהם, שהוא מאמין בהם, שהוא לא צריך עוד כוכבים כי הם הכוכבים שלו, הם ישחקו את הכדורסל שלו, הם יעניקו לבוסטון את האופי שהוא רוצה שיהיה למועדון שלו. זה לקח קצת זמן, אבל שניהם הוכיחו לסטיבנס שהוא צדק בהימור שלו.
גם בעמדת המאמן, ההימורים של סטיבנס הוכיחו את עצמם. בשנה הראשונה שלו בתפקיד הוא הביא את אימה יודוקה להחליף אותו בכס האימון. בוסטון הגיעה לגמר. כשבוסטון השעתה את יודוקה, פסע לפני תחילת העונה הקודמת, סטיבנס הימר על ג'ו מאזולה חסר הניסיון. גם ההימור הזה הצליח. "הוא גרם לנו להבין כמה אנחנו טובים, ואיך אנחנו יכולים לממש את הפוטנציאל שלנו", אמר בראון על מאזולה.
"אני מוכן לעשות פחות בשביל להשיג יותר", אמר טייטום במהלך הפלייאוף. אז בוסטון מאוחד זכתה באליפות ה-NBA לעונת 2023/24, וסטיבנס היה היצחק טבנקין שלה.
ג'ייסון טייטום בנאום אליפות: "לא מעכל"
(באדיבות one)
