בקרוב ים מדר צפוי לנסות את מזלו במדי בוסטון סלטיקס בליגת הקיץ של ה-NBA, ואני מחזיק לו אצבעות שיצליח לקבל חוזה ולהגשים את החלום. אלו משחקים ברמה גבוהה, עם המון צעירים שבאים להוכיח את עצמם ולתת את הכל כדי להרשים את הצוותים המקצועיים והסקאוטים. אבל בראש שלי, ישנו הקשר אחר ל"ליגת קיץ", כזו שצפיתי בה מקרוב לפני יותר מ-50 שנה באחד המקומות שמציגים את הכדורסל הטהור ביותר בעולם, שנולד מתוך תשוקה ואהבה: רובע הארלם בניו־יורק, מקום שמלא בעוני, פשע ותנאים קשים, שהכדורסל הוא המוצא היחיד ממנו לעתים עבור הילדים. זו הייתה חוויה חד־פעמית.
באותה תקופה, המנהל המיתולוגי של מכבי ת"א שמלוק מחרובסקי, והמאמנים רלף קליין, שמואל יעקבסון, שלמה הרשמן ואחרים שכולם כבר לא בחיים, נהגו לומר לי: "אם אתה רוצה לראות כדורסל אמיתי בקיץ, סע לרובע הארלם וקח לך יום לצפייה, מהבוקר עד הערב, בליגה שלהם".
הם סיפרו לי על ליגה כמעט ללא חוקים, אבל עם כדורסל מהאגדות. השמות הגדולים ביותר, אלו שהיום כבר בני 60 ו-70, היו מגיעים לשם לשואו מטורף, כדי לבחון את עצמם ולראות אם הם מוכנים, שחקנים כמו מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, דוקטור ג'יי ולארי בירד.
בתור מי שתמיד אהב נסיעות הרפתקניות לחו"ל, ואחרי ששמעתי כל כך הרבה על המשחקים יוצאי הדופן שנערכו שם, סידרתי לעצמי מסע לארה"ב, כאשר אחת המשימות הייתה ביקור בהארלם של אותם ימים. לפני הטיסה, קיבלתי אזהרות רציניות – בקר רק באולם הכדורסל ברובע ולא בשום מקום אחר ברחובות, בגלל הסכנה שיתנפלו עליי וינסו לשדוד אותי.
בכל זאת הייתי סקרן, כי מעולם לא יצא לי להיות שם לפני כן ורק שמעתי אודות המקום. למרות כל מה שנאמר, בנסיעה ברכבת התחתית ירדתי כמה תחנות לפני האולם, וסיירתי במשך שעתיים בהארלם. זו הייתה התצוגה המקדימה למה שאפגוש באולם: בכל צעד ליוו אותי שאגות של מאות ילדים שחומי־עור ששיחקו בחצרות על סלים מאולתרים, ההופעה החיצונית של רובם מרושלת, גופיות בלויות, מכנסיים קרועים ונעלי כדורסל שכבר מזמן היו צריכות להישלח לפנסיה בבוידעם או בפח האשפה. אבל חשבתי לעצמי שזה לא מה שיעצור אותם לנסות ולהגיע ל־NBA – כי רמת הכישרון הייתה עצומה. כל אחד מהם היה עמוס בפוטנציאל לכוכבות.
אחרי שראיתי מקרוב כמה העולם יכול להיות אכזרי ועני, הגעתי לאן שבעצם תיכננתי, אולם המשחקים של ליגת הקיץ. ריח עמוק של זיעה קיבל אותי כבר מההתחלה, תוצאה של המאמץ והחום הכבד שהמגזן הרועש – שממילא לא בדיוק קירר – לא יכול היה לפוגג. מזל שבמזנון העלוב ניתן היה לרכוש קרחונים, קולה ומים קרים. היו שם גם נקניקיות, אבל כאלה, שלא הייתי ממליץ לאף אחד לאכול. אבל הכדורסל? הרמה שהציגו אלה שהופיעו על המשטח היה פיצוי לאווירת המחנק. זו חוויה שקשה לשכוח.
ערב־רב של כדורסלנים נפגשים שם מדי קיץ, ועוברים מקבוצה לקבוצה עד שנמאס להם. מדובר בשחקני עבר והווה, בכאלה שכיכבו בקולג'ים ואח"כ לא מצאו את מקומם בענף, כאשר המשחקים עוזרים להם במציאת קבוצה. בימים בהם צפיתי במשחקים היו שם סקאוטים מרחבי אירופה – ספרד, איטליה, גרמניה, יוון, הונגריה, פולין וישראל. למרות שמדובר במשחקים במסגרת לא מחייבת, כאמור לא היו בהם בהם חוקים, והם היו מתלהטים לעתים עד כדי מכות. אחרי הפסקה של כמה דקות למנוחה ושתיית מים, חוזרים לשחק כאילו לא קרה כלום.
ואתה כצופה אומר לעצמך: זה המשחק האחרון שלי להיום, אני חוזר למלון במנהטן, עולם אחר מהארלם. אבל הכדורסל האטרקטיבי שמציגים שחקנים אלמונים ברובם, ללא רקע קודם, מדביק אותך למושב ולא מאפשר לך לעזוב. בלי ששמתי לב, כבר שעת חצות והמשחקים הסתיימו, ואתה כבר מצפה בקוצר רוח לחידוש המשחקים למחרת. וזו רק אחת מיני עשרות ליגות כאלה הקיימות במהלך הקיץ ברחבי ארה"ב. התחרות הגדולה, רק הנחושים והטובים ביותר ישיגו את מבוקשם.
