מייקל ג'ורדן: 6 תארי MVP של גמר ה־NBA
כמו תמיד כשמדברים על מייקל ג'ורדן, אפשר להתחיל דווקא מלברון ג'יימס. הפנומן של מיאמי/קליבלנד/לייקרס מדורג שני בהיסטוריה עם ארבעה גביעי MVP של סדרת הגמר, אבל הוא כבר בן 37, וברור שכבר אין לו שום דרך לעקוף את מייקל ג'ורדן. ברור שלאף אחד אין שום דרך לעקוף את מייקל ג'ורדן.
מה שעשה MJ בשש עונות מלאות בשנות ה-90 – שש פעמים בגמר, שש פעמים אלוף, שש פעמים השחקן המצטיין של הסדרה - אף אחד לא יכול לעשות בקריירה שלמה. נכון, בכל שנות האליפות היו לצידו שחקנים נפלאים - שומרים, ריבאונדרים, צלפים שבלעדיהם אי אפשר היה לנצח - אבל לאף אחד לא היה ספק מי ייחרט על גביע ה-MVP.
ואם כבר אנחנו פה, קבלו עוד שיא מייקלי שלא ידוגדג: 10 פעמים מלך הסלים של הליגה. מבין השחקנים הפעילים, הכי קרוב הוא קווין דוראנט בן ה-33 עם ארבעה תארים כאלה. נחמד, אבל ג'ורדן היה כוכב מכוכב אחר.
ווילט צ'מברליין: 50.4 ממוצע נקודות למשחק בעונת NBA שלמה
72 שיאי NBA רשומים על שם צ'מברליין עד היום. המפורסם מכולם הוא כמובן 100 הנקודות במשחק אחד, אבל השיא הכי מרשים, ואולי השיא הכי בלתי שביר ברשימת השיאים הבלתי שבירים שלנו, הוא 50.4 הנקודות למשחק בעונה שלמה, עונת 1961/62.
מגובה 2.16 מ' ווילט קלט כל מסירה לעברו וסיים בסלים קלילים. הליגה הייתה חייבת לשנות חמישה חוקים כדי לעצור אותו, כולל האיסור לבצע את הטריק האהוב עליו: זינוק לסל להטבעת זריקת עונשין שהחמיץ עוד לפני שהכדור נגע בטבעת. ארבע עונות הקליעה הטובות בהיסטוריה שייכות לו. מייקל ג'ורדן, עם 37.1, היה הכי קרוב - וזה אפילו לא קרוב. בקיצור, תשכחו משחזור.
מייקל פלפס: 8 מדליות זהב באולימפיאדה בודדת
רגע יפה מאולימפיאדת בייג'ינג 2008: ג'ייסון ליזאק סיפק פיניש ענק במשחה השליחים 4x100 חופשי, ומייקל פלפס שיחרר שאגה בממדים היסטוריים על סף הבריכה. הוא ידע שבעזרת החברים המרוץ לשמונה מדליות זהב אפשרי, כי בנוגע לעצמו לא היה לו ספק. לימים יפרוש עם 23 מדליות זהב אולימפיות, עוד שיא שנראה בלתי שביר, אבל המשחקים ההם בסין התעלו על הכל.
שחייה נותרה הענף היחיד שבו ניתן להגיע להישג כזה באולימפיאדה אחת (גם המקום השני משם, מארק ספיץ עם שבע מדליות מוזהבות במינכן 1972), אבל איך בדיוק? אפשר לדמיין עוד מישהו שינצח בשלושה סגנונות שונים, למרחקים שונים, כמעט בלי מנוחה, ובשבעה משמונת המשחים גם יקבע בעצמו או יעזור לקבוע שיא עולם? התשובה, בשתי מילים: ברור שלא.
שטפי גראף: 377 שבועות בפסגת הדירוג העולמי בטניס הנשים
אם מחברים את כל השבועות שבהם שטפי גראף דורגה ראשונה, מקבלים 7.23 שנים. לא נורמלי לשלוט במשך תקופה כזו, והגאונה הגרמנייה עשתה את זה על פני פחות מעשור, מ-1987 ועד 1996. נכון, אין לדעת מה היה קורה אלמלא האוהד המטורף שלה היה דוקר את מוניקה סלש שהייתה בבירור הטניסאית הטובה מבין השתיים בתחילת שנות ה-90, אבל לא נשחק בכאילו.
דבר אחד בטוח: כיום, אף טניסאית לא יכולה לגעת בשיא הזה. מרטינה נברטילובה, השיאנית הקודמת, נעצרה על 332. סרינה וויליאמס, עם כל הדומיננטיות שלה, הגיעה ל-319. הטניס היום סוחט מנטלית ופיזית, וגם השחקניות הטובות ביותר סובלות מנפילות ומתקשות להתמיד לאורך זמן. בדיוק ההפך משטפי.
טום בריידי: 7 זכיות בסופרבול
ג'ו מונטנה הוא שם שמרעיד כל חובב ספורט בארה"ב חולת הפוטבול, בתור קוורטרבק שהצליח לזכות ארבע פעמים בסופרבול, משימה שגם הטובים ביותר בעמדה החשובה ביותר מתקשים לעשות יותר מפעם אחת. בריידי, שפרש וחזר בו בתחילת השנה, עוד יכול לסיים את הקריירה עם מספר כפול.
הוא נוגד את חוקי ההיגיון, לא רק כמותית אלא גם פיזית: קוורטרבקים נשחקים, נפצעים, עוברים ממעמד של גיבורים לשחקני ספסל תוך שנה. גם שחקני הגנה, כמו צ'ארלס היילי שזכה בחמש אליפויות באייטיז ובניינטיז (הכי קרוב לבריידי), מתקשים להתמיד בקבוצות מצליחות. אבל בריידי הוא שושלת של איש אחד, מישהו שתמיד הופך את האחרים לטובים יותר - כי הוא יודע שזה רק פועל לטובתו. אין עוד מלבדו. בפוטבול, ואולי בכלל.
רפאל נדאל: 14 זכיות בגראנד סלאם בודד
הוא עשה את זה כילד, וכמבוגר עם שיער מקליש; הוא עשה את זה בקלות, וגם בגמרים קשים יותר; הוא עשה את זה כדבר הגדול הבא, ואז גם כתוספת למקום הראשון בטבלת זוכי הגראנד סלאמים; הוא עשה את זה בריא, וגם בלי להרגיש את הרגל.
ישנם הרבה "לעולם לא נראה שוב" בכל הקשור לרפאל נדאל, נובאק ג'וקוביץ' ורוג'ר פדרר, כשלישייה וכיחידים. אבל עם כל הכבוד, הסרבי והשווייצרי מעולם לא הפגינו דומיננטיות כזאת בגראנד סלאם ספציפי. 112 ניצחונות, שלושה הפסדים, זה מאזן הקריירה של הספרדי בפריז. 14 זכיות בגראנד סלאם בודד זה משהו שלא יישבר לעולם. סליחה, קבלו תיקון: אולי רפאל נדאל יהפוך את זה ל-15. או 16. או 17. לכו תדעו.
ז'יסט פונטיין: 13 שערים במונדיאל בודד
ההישג של החלוץ הצרפתי כל כך מדהים, שהוא עדיין מדורג במקום הרביעי בטבלת מלכי השערים של המונדיאלים בכל הזמנים, למרות ששיחק בטורניר אחד בלבד. רק מירוסלאב קלוזה, רונאלדו הברזילאי וגרד מולר מדורגים לפניו, אבל אף אחד מהם לא היה קרוב למה שעשה פונטיין באותו קיץ מופלא ב-1958: שישה משחקים, 13 שערים!
השיא הזה לא יישבר לעולם, ולא מהנימוק המעט-טרחני "פעם היה קל יותר להבקיע". גם ב-1958, ממוצע כיבושים של 2.17 שערים היה חריג. תופעת טבע. מלכי השערים של מונדיאלים מסיימים כמעט תמיד עם מספר כיבושים חד-ספרתי (בדרך כלל שישה). הטורניר דחוס, אכזרי וטקטי. מונדיאל הוא לא מקום להפצצות, אלא אם קוראים לך ז'יסט פונטיין.
לאו מסי: 91 שערים בשנה קלנדרית
קודם כל, ראוי לציין שבכלל היה מופרך לחשוב שמישהו ישבור אי פעם את השיא הקודם, בו החזיק גרד מולר הגרמני שכבש 85 שערים בשנת 1972. גם היה מופרך לחשוב שילד מארגנטינה עם בעיה שדרשה טיפול בהורמוני גדילה יעשה את זה כעבור 40 שנה.
עד כמה השיא הזה מופרע? קחו את שני הסקוררים הגדולים האחרים של הדור הנוכחי, כריסטיאנו רונאלדו ורוברט לבנדובסקי. אף אחד מהם לא הגיע אפילו ל-70 בשנה אחת. ה-91 של מסי לפני עשור בדיוק (79 בברצלונה, 12 בנבחרת ארגנטינה) נראים כמו משימה חסרת סיכוי גם למכונות הירייה של ההווה/עתיד, קיליאן אמבאפה וארלינג הולאנד. 91 בשנה? זה אנושי בכלל?
פלה: 3 זכיות במונדיאל
445 שחקנים בהיסטוריה זכו לזכות במונדיאל. 20 מהם היו אלופי עולם פעמיים. ורק אחד, ברזילאי יחיד ומיוחד, עשה את זה שלוש פעמים. העולם גילה את פלה בשוודיה ב-1958. הוא נתן מונדיאל אדיר, כולל צמד בגמר מול המארחת (ואנחנו מדברים על ילד בן 17, כן)?; ב-1962 הוא התחיל את הטורניר לפני שנפצע אבל כמובן נחשב חלק מהזכייה; וב-1970 סחף את הנבחרת שרבים רואים כגדולה בהיסטוריה להנפה שלישית, כולל 1:4 איקוני על איטליה בגמר.
את השיא של פלה אי-אפשר לשבור, נקודה. רמת הקושי כיום לא נורמלית. אנחנו בעידן אחר, שבו העליונות הברזילאית הטכנית התחלפה בסדרת נבחרות מעולה שמצטיינות בטקטיקה, יעילות ומהירות ומסוגלות לנצח זו את זו בכל משחק נתון. חוץ מזה, לאף נבחרת אין מישהו כמו פלה.
ירמילה קרטוכבילובה: 1:53.28 בריצת 800 מטר נשים
רק דבר אחד יותר מסובך מלהגיד ירמילה קרטוכבילובה: לשבור את השיא שלה ב-800 מטר. התוצאה הזו, 1:53.28 דקות, מחזיקה מעמד מאז 1983. השיא העתיק ביותר באתלטיקה. והוא שונה מאוד מכל שאר ההישגים בפרויקט שלנו, כי כאן קיים חשש אמיתי שלא מדובר בהתעלות ספורטיבית, אלא באתלטית שנעזרה בחומרים אסורים כדי לעוות את השעון ואת המציאות.
הצ'כית הייתה אז בת 32, רצת 400 מטר שנרשמה ל-800 על הדרך. השיא שלה היה קיצוני ביחס למקצוע, והגיע בתקופה שבה ספורטאים ממזרח אירופה עברו סימום. היא הכחישה זאת שוב ושוב וכבר אין דרך לגלות את האמת, אבל המציאות היא שהרצה היחידה בהיסטוריה שירדה מ-1:54 חוץ ממנה הגיעה גם היא מהגוש הקומוניסטי, נדז'דה אוליזרנקו מברית המועצות ב-1980. זה אומר הכל.
פורסם לראשונה: 10:21, 24.07.22
