מכל החוליים שפוקדים את החברה והתרבות בארה"ב, כמעט שאין דבר מזוויע יותר מאשר האלימות ומסעות ההרג על ידי שימוש בכלי נשק. מדובר במקרים חסרי כל הסבר שמתרחשים במדינה מדי יום ביומו בבתי ספר, במקומות עבודה, במרכזי הבילוי, בבתי הכנסת ובמסגדים. נשק שהורג ילדים וקשישים. לאכזריות אין פילטרים.
השחורים באמריקה סובלים מבעיית נשק שמופנה נגדם גם ממסדית, אבל הם גם קורבנות מסעות ההרג, לפעמים במכוון, לפעמים באופן אקראי. ספורטאים שחורים רבים מעורבים בפעילות ובשיחות על הסכנות הטמונות בבעלות על נשק, קבוצות מקצועניות רבות מכל הענפים עולות למשחקים לפחות פעם בשנה עם סרט כתום כדי להביע את מחאתן ולעורר מודעות. סטיב קר וגרג פופוביץ' יכולים לערוך מסיבות עיתונאים שלמות עם מונולוג על הנושא.
התקרית האחרונה בה הסתבך מוראנט
השבוע, שוב, נתפס ג'ה מוראנט, כוכב ממפיס גריזליס, כשהוא מנופף בגאווה באקדח בחשבון האינסטגרם שלו. זו הייתה עבירה חוזרת, וממפיס השעתה אותו בצורה מיידית. לפחות בכל מה שקשור לכלי נשק ולדוגמה אישית עבור מיליוני המעריצים שלו, מוראנט לא מבין את מקומו ושליחותו. כשהוא מנופף באקדח, הוא נותן לגיטימציה על כל מה שמשתמע מכך. אני לא כותב שמוראנט מעודד את הקטל הבא, אני אומר שהוא לא ממש עוזר למנוע אותו.
אבל מוראנט לא לבד. ספורטאים רבים נושאים כלי נשק, ורבים אחרים מתגאים ומנופפים בעובדה שהם מחזיקים בהם. חלק מהם גם השתמשו בנשק בצורה קטלנית. השאלה היא למה ספורטאים שיש להם הכל בחיים - כסף, הערצה, גוף של אלוהים, נשים אלוהיות, רכוש, בתים ומכוניות - מרגישים צורך להחזיק בכלי נשק ולשווק אלימות.
נתונים מפחידים
סיבה אחת היא מאוד פשוטה: לספורטאים שחורים יש סיכוי הרבה יותר גבוה להיות קורבנות רצח מאשר ספורטאים לבנים. שחורים מהווים 13 אחוז מאוכלוסיית ארה"ב, אבל הם מונים 80 אחוז מליגת ה-NBA, עוד 75 אחוז בליגת הפוטבול ו-40 אחוז בליגת הבייסבול (האחוז פה נמוך יותר בגלל הנוכחות המסיבית של הלטיניים, עוד קבוצת מיעוט בסיכון). מספר אירועי המוות כתוצאה משימוש בכלי נשק ב-2021 עמד על 48,830 – 54 אחוז מתוכם מקרי התאבדות, 43 אחוז רצח. ב-58 אחוז ממקרי הרצח, הקורבן הוא שחור. רצח בכלי נשק הוא הגורם מספר אחת למותם של שחורים בין הגילים 15 ל-34. כמעט 80 אחוז ממקרי המוות של אזרחים לבנים שבהם מעורב כלי נשק הם התאבדויות. כ-80 אחוז ממקרי המוות של אזרחים שחורים שבהם מעורב כלי נשק הם רצח.
מדובר בסטטיסטיקות מאוד מטרידות, בעיקר אם לוקחים בחשבון ש-41 אחוז מבתי האב הלבנים באמריקה מחזיקים בנשק, לעומת 19 אחוז אצל השחורים. לשחורים יש פחות כלי נשק, אבל הם קורבנות הירי לעיתים יותר תכופות. לספורטאים, אם כן, יש אינטרס ברור להחזיק נשק. הם עשירים, מפורסמים, הם אוהבים להראות את הכסף שלהם. יש להם זהב ותכשיטים בבית ומכוניות יוקרה בחניה. הם מטרה. ומטרה זקוקה להגנה.
ב-26 בנובמבר 2007, שמונה ימים לאחר פריצה לביתו בשעה שהוא, אשתו וילדתם בת ה-18 חודשים לא היו בבית, התעורר שון טיילור, שחקן הפוטבול המבטיח של וושינגטון רדסקינס, לרעשים. הוא נתקל בחמישה פורצים. אחד מהם ירה בו ברגלו. טיילור, רק בן 24, מת בבית החולים כתוצאה מאיבוד דם.
סגירת חשבונות
ספורטאים שחורים רבים גדלים בתוך תרבויות של גטו וחבורות גנגסטרים, שבהן לכלי נשק יש מעמד דומיננטי לביסוס של סטטוס של גבריות ולסגירת חשבונות. תרבות הראפ וההיפ-הופ משובצת במקרים לא מעטים של אלימות ומקרי רצח על ידי שימוש בכלי נשק (המפורסם שבהם הוא כמובן המאבק בין החוף המערבי למזרחי, שהסתיים ברצח של טופאק ונוטוריוס BIG). גרטרוד מסנר, מהפקולטה לספורט ותזונה באוניברסיטת קופנהגן, מביאה עוד סיבה לנוכחות ולשימוש בנשק על ידי ספורטאים שחורים. "כמו צעירים רבים בכל העולם, גם הם חשופים מגיל מאוד צעיר ויש להם אלפי שעות שימוש במשחקי וידיאו", היא כותבת. "רבים מהמשחקים הללו הם משחקי מלחמה אלימים, עם שימוש נרחב בכלי נשק כדי לפתור בעיות וסיטואציות ועם תגמול עבור מי שמצליח להיות הכי אפקטיבי איתם. זו לא סיבה מרכזית, אבל זה שם. וזה עובר לעולם החברתי-תרבותי האמיתי שלהם. זה לא נשאר בעולם הווירטואלי".
ב-2009, לאחר משחק קלפים במטוס שנשא את שחקני וושינגטון וויזארדס, חשב ג'וואריס קריטנטון שגילברט ארינאס יוותר לו על החוב העצום שהצטבר. האחרון סירב, וקריטנטון איים שיירה בו בברך. ארינאס הלך הביתה, שם היה לו אוסף של יותר מ-500 אקדחים. הוא לקח ארבעה מהם והלך לאולם, שם בחדר ההלבשה היו לו עוד כמה כלי נשק בארונית. הוא ניגש לקריטנטון, הזכיר לו את החוב והתקרית והזמין אותו לבחור אחד מארבעת האקדחים כדי לממש את ההבטחה שלו לפוצץ לאראנס את הברך. קריטנטון סירב, הלך לארונית שלו ושלף משם אקדח משלו.
שניהם הושעו עד סוף העונה וקריטנטון נזרק מהקבוצה. פחות משנתיים לאחר מכן, הוא ירה בג'וליאן ג'ונס, אמא לארבעה ילדים, ונשלח למאסר של 23 שנה. העונש הומתק בדיל עם התובע המחוזי וקריטנטון שוחרר מהכלא בחודש שעבר.
התקרית הזו ומי שהיו מעורבים בה הם רק דוגמית. עשרות ספורטאים מקצוענים הסתבכו עם החוק בגלל שימוש בנשק. מהבחינה הזו, עולם הספורט משקף נאמנה את החברה האמריקאית עצמה. אז מה הפלא שארגונים וגופים רבים נגד החזקת ורישוי המוני של נשק כבר יוצאים בקמפיינים המבקשים להזהיר ספורטאים ותיירים שמתכננים להגיע למשחקי הגביע העולמי ב-2026 ולאולימפיאדת לוס-אנג'לס שנתיים מאוחר יותר, מפני מדיניות הנשק בארה"ב והסיכוי להירצח בה?
הם לא טועים: עד אמצע פברואר השנה היו כבר 67 תקריות ירי בארה"ב, 45 מהם נגמרו ברצח. ממוצע של שלוש תקריות בכל יומיים. זו לא בדיחה: ב-2019 הוציא ארגון אמנסטי אזהרת מסע לארה"ב כשהוא מגדיר את אלימות הנשק במדינה כהפרה של זכויות אדם. השנה היו כבר 202 מקרים של ירי המוני, שבהם מעורבים ארבעה פצועים או הרוגים לפחות, קצב דומה ל-2022, שבה נרשמו 647 מקרים.
בתחילת אפריל השנה הצליחו הרפובליקאים להרחיק מבית המחוקקים בטנסי שני מחוקקים דמוקרטים. מחוקקת דמוקרטית אחרת ניצלה על חודם של קולות בודדים. ההרחקה אירעה על רקע הפגנה שערכו הדמוקרטים בדרישה להחמיר את חוקי הנשק במדינה – עשרה ימים לאחר תקרית הירי בבית ספר בנשוויל, שבה נרצחו שלושה מבוגרים ושלושה ילדים. כשנשאלה גלוריה ג'ונסון, המחוקקת ששרדה, על ההבדל בינה לבין ג'סטין ג'ונס וג'סטין פירסון, שני המחוקקים שגורשו, היא אמרה: "אני דמוקרטית לבנה בת 60, והם שני דמוקרטים צעירים ושחורים".
ספורט הדמים
בעשור האחרון היו 171 אירועי ירי במפגשי ספורט בארה"ב עם 22 הרוגים ו-171 פצועים, כולל שלושה מקרי ירי בחודש אחד בתחרויות ספורט באלבמה, עובדה שהביאה את האוניברסיטאות והתיכונים במדינה לאלץ את האוהדים לעבור בידוק ביטחוני דומה לזה שבעלייה למטוס. ב-2021 נרשמו 12 שבועות רצופים שבהם היו תקריות ירי במפגשי ספורט. ארה"ב יורה את עצמה למוות.
מוראנט משחק בממפיס, עיר עם 61 אחוז תושבים שחורים, עם האחוז הגבוה ביותר של משתכרי המעמד הנמוך מבין כל הערים הגדולות באמריקה. הוא משחק עבור הקבוצה המקצוענית היחידה בעיר. לפני שנהיה מפורסם, לפני שכולם גילו כמה גבוה הוא יכול לקפוץ, אם מוראנט היה מסתובב ברחוב בטנסי, הוא היה גורם לאנשים לפחד ממנו. כאחד שהיה קרוב לסצנת הראפ בממפיס, הוא ראה מקרוב את הרצח של הראפר יאנג דולף בעיר בסוף 2021. יהיה נכון להצביע על מוראנט כאשם, כאיש הרע בסיפור. יהיה הרבה יותר נכון להצביע עליו באצבע אחרת, הפעם כקורבן של תאוות ההתמכרות של אמריקה לכלי נשק.
