כן, חוזה 55 מיליון הדולר שקיבל דני אבדיה נתן לו ביטחון. הוא משחק מהרגע הראשון של העונה את הכדורסל הטוב בקריירה והפך לשחקן מוביל בוושינגטון עם מספרים שיכולים לגבות את זה. אבל מה שניכר בחודש הראשון של המשחקים הוא שלצד הביטחון, מבעבע גם כעס.
הישראלי חווה מציאות ספורטיבית שלא הכיר, ולמרות שעדיין אינו בן 23 – זה יקרה בינואר – הוא כבר וטרן בליגה ומרשה לעצמו להביע את מה שהוא חושב. אף פעם לא משעמם בוויזארדס, ולזכותם יאמר שהם תמיד מוצאים דרכים חדשות להפתיע. לא בקטע טוב.
עצבים 1: ירד האסימון
המספרים מראים שאבדיה הוא מספר 3 בוושינגטון הנוכחית, למרות שזו לא תמיד ההרגשה. היה ברור לגמרי שקייל קוזמה וג'ורדן פול יקבלו את רוב הכדורים אחרי העזיבה של בראדלי ביל וקריסטפס פורזינגיס, ואבדיה שמרגיש נוח יותר להתבטא, תפס מקום בולט בהתקפה עם ממוצע נקודות דו־ספרתי שמהווה שדרוג רציני לשלוש העונות הראשונות. אבל זה לא נובע מכדורסל טוב של המאמן הגרוע בליגה, ווס אנסלד ג'וניור (באמת נראה שהוא ממשיך רק בגלל שלא נעים לראשי המועדון מאביו המנוח, שהיה מגדולי שחקני וושינגטון בכל הזמנים). זה נובע מההבנה של דני שהוא צריך לשחק כדורסל עצבני בשביל עצמו.
רוב הנקודות של אבדיה לא מגיעות בסוף מהלך קבוצתי, אלא אחרי שהוא לוקח ריבאונד ורץ לצד השני, או מנהל את ההתקפה מראש בדקות מסוימות בתוך רכז ומסדר לעצמו את הזריקה. יש שיפור באחוזים משלוש וניכר שאבדיה מרגיש בטוח בזריקות מחוץ לקשת, אבל גם לשם הוא לא זוכה למספיק מסירות. הוא עדיין השחקן היחיד שמחפש את המסירה הנכונה, אבל אבדיה גם הבין שהוא צריך לדאוג, במיוחד בקבוצה כזו, רק לשחקן אחד.
עצבים 2: השתגעתם?
קחו שני אירועים משני משחקים של וושינגטון מול שתיים מהמועמדות לאליפות: קודם כל, זו הייתה דאלאס עם לוקה דונצ'יץ' שהגיעה לבירה. הסלובני היה מדהים, במיוחד בקטע אחד במחצית השנייה, שבו לקח שלשה גרועה כשאבדיה שמר עליו, נתן ספרינט לקו הרוחב עוד לפני שהגיעה לאזור הטבעת, הספיק להציל בקפיצה את הכדור של עצמו שעמד להפוך לאיירבול אחרי שלא פגע בכלום, והמהלך הסתיים בכך שטים הארדוויי ג'וניור מדאלאס סחט עבירה של שלוש זריקות. אף אחד משחקני וושינגטון לא זז בשניות האלה. כשאבדיה סובב את הראש כדי לראות מי סוגר את דונצ'יץ' שעבר אותו כשרץ להציל את הכדור, הוא ראה את כל חבריו עומדים במקום. לא סתם הוויזארדס סופגים 125.1 נקודות למשחק, מקום לפני אחרון בליגה.
האירוע השני הגיע מול מילווקי של יאניס אנדטוקומבו ודמיאן לילארד. לאורך המשחק אבדיה, שגם השנה מדורג גבוה בליגה במדדים ההגנתיים, הוצב לחילופין על שניהם, ולפחות במקרה של לילארד, הרכז המצוין נכנס למשחק והתחיל לקלוע רק אחרי שהישראלי ירד למנוחה. אבדיה קרע את עצמו, ועדיין, במחצית הראשונה נגע בכדור בהתקפה בערך חמש פעמים, אולי פחות.
קוזמה לקח על עצמו את הרוב, ואנסלד שינה את הרוטציה, כך שכמעט כל הדקות של אבדיה היו לצד פול – בדיוק בערב שבו הוחלט באופן ברור לנסות להכניס את האחרון לעניינים. עוד ניגע בהרחבה בפול, אבל לעניין המשחק הספציפי הזה, המטרה המובהקת לפי מהלכי הצוות המקצועי הייתה שיעשה מה שהוא רוצה כדי לצבור ביטחון. אז הוא לקח קרוב ל־30 זריקות, לא מסר לאף אחד, וכך התחברו רגעים ארוכים במשחק שבהם דני פשוט רץ מצד לצד בלי לעשות כלום, כשבהגנה הוא נותן מאמץ שיא, ובצד השני הוא ושלושה שחקנים נוספים לא רלוונטיים.
כל זה התכנס להתקפות המתפרצות. בדרך כלל אבדיה הוא הראשון שטס לצד השני כדי לפתוח נתיב למסירה. אבל מול מילווקי, בנקודה מסוימת הוא הוריד את הראש ולא הצטרף בשתי הזדמנויות כאלה. קוזמה ופול הצליחו לשבור אותו.
אבדיה הוא שחקן שלא מסוגל להסתיר את הרגשות שלו, שיוצאים לאור בשפת הגוף. כשהוא בטוח בעצמו הוא מסיים מהלכים בשלשות, הטבעות וצעד וחצי בכל הכוח. כשהוא נכנס לתסכול כזה, הוא כבה. זה לא כמו הכעס הראשון, שאותו הוא יכול להפוך למשהו חיובי בכך שהוא עושה סוויץ' בראש ויוצר אבדיה חדש שתוקף את הסל – זה סוג אחר, של שחקן שמרגיש שקוף, שללא שום סיבה הגיונית הכדור כלל לא מגיע אליו.
זה המקום שבו הכדורסל שעליו אבדיה גדל והכדורסל שהוא נאלץ לשחק נכנסים לעימות, ולא פשוט עבור אבדיה לעכל זאת. הוא למד כדורסל אירופי, שבו כל מהלך ומשחק חשובים, והשחקן חייב לחשוב על טובת הקבוצה לפני הכל – מי פנוי, למי אני מוסר כי הוא בעמדה טובה יותר לקלוע, איך אנחנו מניעים את הכדור כדי להוציא את ההגנה מהתוכנית שלה. אחרי כל ההכשרה הזו, וושינגטון של עונתו הרביעית היא קבוצה הפוכה מכך: היא נבנתה כדי להפסיד (עומדת על מאזן 16:3), במטרה להרוויח בחירת דראפט גבוהה בקיץ, לא עושה מאמץ מיוחד כדי להימנע ממבוכה, והשחקנים המובילים שלה לא מעוניינים לעזור למועדון להשתפר, אלא להעלות את המספרים שלהם בשביל החוזה הבא ובשביל לטפח אגו ענק.
למי שחושב שמדובר במצב זהה לשלוש העונות הקודמות, שגם בהן אבדיה נלחם כדי להיות מעורב בהתקפה – יש פה טוויסט. אלו היו שנים שבהן וושינגטון ניסתה לשחק ברצינות למרות שנכשלה בכך באופן מחפיר, והיו לה כוכבים גדולים יותר שבהתאם לחוקי ההיררכיה הבלתי כתובים של ה־NBA לא ספרו את הישראלי. עכשיו הוא משחק בסגל נחות ליד שחקנים בעייתיים, והם עדיין מוחקים אותו. זו עמדה שיכולה להוריד בן אדם למקום נמוך.
עצבים 3: אנטי כדורסל
ג'ורדן פול הוא באמת סיפור הזוי לחלוטין. התדמית שלו עברה מהפך מוחלט: התחיל את הקריירה כ"ספלאש בראדר" החדש, האיש שהיו לגביו ספקות אחרי שגולדן סטייט לקחה אותו בדראפט, ואז התברר כסקורר מחונן ששיתף פעולה בהצלחה עם סטף קרי וקליי תומפסון בדרך לאליפות ונחשב ליורש שלהם. המצב הידרדר בעונה שעברה, כאשר התברר שאינו מוכן לחכות עד שיקבל תפקיד גדול יותר, יצר כלפיו זעם בחדר ההלבשה בגלל הגישה והמשחק האנוכי, והשיא הגיע כאשר חטף אגרוף בפנים מדריימונד גרין. תחילת העונה הזו מבשרת עבורו שפל חדש, בגיל 24 בלבד, כשאחד הציוצים עליו אמר הכל: "מדובר בשחקן הגרוע ב־NBA".
פול הגיע בהתנשאות לוושינגטון, מתוך מחשבה שזו תהיה "הקבוצה שלו", ביטוי שגם אמר בפומבי. הוא לוקח זריקות מגוחכות ממרחקים עצומים, מפגין אגואיזם ברמות שאפילו בליגה שמקדשת שחקנים כאלה נראות מוגזמות, קולע באחוזים מזעזעים (לוקח 6.6 שלשות למשחק, שנכנסות רק ב־28.6%) ועדיין מאמין שהוא השחקן הכי טוב בעולם וכופה את עצמו על כל מהלך. אם אתם חושבים שמדובר בהפרזה בגלל שאנחנו עוסקים בהשפעה על אבדיה, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבים והבלוגרים האמריקאים שטוענים כי הבדיחה בטרייד הזה הייתה על חשבון וושינגטון, ושהוויזארדס כבר מתחרטים על המהלך ולא רואים בפול חלק מהעתיד שלהם, או להקשיב לקווין גארנט שטען כי פול לא מכבד את הענף.
אפילו ביחס לקבוצה שלא רוצה להצליח, וושינגטון מבזה את עצמה בגלל ההופעות שלו, וזו ההוכחה שאין לה דרך ומחשבה לעתיד אלא רק הרס עכשווי. השיא, כמובן, היה באותו פסק זמן מצולם בו השליך מגבות וסירב להקשיב למאמן.
אבדיה כועס בבירור על פול, ומשלב מוקדם. באחד ממשחקי ההכנה פול לקח בכוח זריקה במקום למסור לדני הפנוי, שהגיב בעצבים בצילום שהפך ויראלי בארה"ב. הם גם התעמתו מילולית לאחר מכן על הספסל. פול משחק כדורסל הפוך מהפילוסופיה של אבדיה, אבל גרוע מכך, פוגע בו מקצועית: וושינגטון אכלה אותה עם החוזה המופרך שהוא סוחב עוד מגולדן סטייט, 128 מיליון דולר לארבע שנים, וצריכה שיעשה משהו שיקרוץ למחזרת אפשרית. כשהוא על הפרקט, בלתי אפשרי לקבל כדור. בצד החיובי, נראה שגם אנסלד התייאש, ואחרי שלושה משחקים שנועדו עבור פול – והיו בהתאמה החלשים ביותר של אבדיה העונה – הרוטציה התחלפה בחזרה והרכש איבד הרבה מהקרדיט.
עצבים 4: פה זה לא מכבי
היכל מלא בערבי חמישי, קיר צהוב ששואג, אהבה אינסופית. אבדיה גדל על הקהל של מכבי ת"א, והאוהדים של וושינגטון הם סטיית תקן מהסטנדרט שהכיר. במקרה של הנזיפה לקהל, אנחנו מקבלים זיקוק של היבטים שונים מהכתבה – גם ההרגשה שהוא לא משחק בקבוצת כדורסל אמיתית, גם הכעס שמצטבר בו, וגם ההרגשה שהוא מספיק מבוסס כדי להביע בפומבי במילים את מה שהוא מרגיש.
זה קרה בהפסד הביתי לניקס. האוהדים האורחים שלטו ביציעים ודחפו את הקבוצה שלהם לניצחון, וזה היה קשה מאוד עבור אבדיה. במסיבת העיתונאים הוא אמר: "בכנות, לפעמים מה שקורה באולם שלנו מרגיז אותי. אנחנו משחקים בעיר שלנו, ואתה רק שומע שירת 'קדימה ניקס'. זה לא משהו שתראו באירופה. האולם הזה צריך לשיר 'קדימה וושינגטון', זה מה שצריך לקרות".
וושינגטון – בכל ההיבטים – היא לא הקבוצה שאבדיה חלם לשחק בה. הוא מנסה לשנות את זה, אבל התנאים הסביבתיים ידרשו התאמה. מכל הקשיים האלה הוא ייצא שחקן טוב יותר, והוא כבר נמצא במקום אחר לגמרי מזה שהתחיל בו, גבוה יותר. אבל נראה שהוא לא משחק במועדון שנותן לו כנפיים, אלא בעיקר מציב בדרכו מכשולים.
