מכור לאליפויות | זאב אברהמי
כשלברון ג'יימס זכה עם הלייקרס באליפות הרביעית והאחרונה שלו הוא היה בן 35. המספרים לא בדיוק חושפים את זה, אבל ג'יימס נמצא בנסיגה. הוא עדיין יכול להשתלט על משחקים, זה ברור, אבל רק בזמנים קצובים. הסדרה נגד ממפיס תפסה אותו פעמים רבות עם הלשון בחוץ ויד על המותן. בגיל 35, במשחק מספר 7, סטף קרי נתן את משחק הפלייאוף הכי גדול בקריירה שלו (והתחרות פה לא קלה).
ג'יימס יודע בדיוק מה נמצא על כף המאזניים. אין לו שום דבר להוכיח, והסדרה הזו היא בדיוק המקום שבו הוא יכול להוכיח את זה. הדומיננטיות של ג'יימס, זאת עם החותמת של אליפויות, התפרצה רק בתחילת העשור הקודם. היא הופרעה במחצית העשור על ידי קרי, בקרבות האפיים בין גולדן סטייט לקליבלנד.
לשניהם אותו מאזן אליפויות. קרי לקח אותן בקבוצה אחת. ג'יימס הוא יותר שכיר חרב של אליפויות, שבנה תמיד קבוצות עם הילת כוכבים. אם היה צריך, הוא גם אימן אותן. קרי נתן להנהלה שלו לבנות קבוצות. שחקנים צמחו לידו בדרכם להיות סופרסטארים, הוא נתן לסטיב קר לאמן ולהיות דמות אב. ג'יימס זכה באליפות מיסטית אחת, קרי בשתיים.
הכדורסל של ג'יימס תמיד שידר כוח, זיעה, נואשות. נואשות זו מילת המפתח. ג'יימס צריך אליפות. הוא חייב אותה. ג'יימס הוא ג'אנקי שלהן. קרי הוא ג'אנקי של כדורסל. הקרב ביניהם הוא לא על הזכות לעלות לגמר המערב, הוא הרבה מעבר. הוא בספרות של ההיסטוריה ודירוגי מי היה הכי טוב בכל הזמנים. שניהם גורמים לכיסא של ג'ורדן לרעוד כמה שנים טובות.
ההיסטוריה של המאבקים בין הקבוצות של השניים תפורה בזכרונות של לברון, שלקח על עצמו את המשימה לשמור, להפריע, לרדוף אחרי קרי, לגרום לו להרגיש מה זה להיתקל ביציקת בטון. היו ימים. המערכה הבאה, אולי האחרונה ביניהם, תקום ותיפול על האגו של לברון. יותר נכון, על חוסר האגו שלו. הוא לא יכול לשמור על קרי. השמירה היחידה על הפנומן של גולדן סטייט בימים אלו היא תפילה בכל שלוש הדתות. אין לג'יימס מה לעשות מולו. והוא גם לא יכול להיות השומר החופשי (זה שמופקד על דריימונד גרין) ועוזר לכולם בהגנה. אין לו אוויר בשביל זה.
גם בהתקפה לברון יצטרך להתקפל. לתת למשל לאנתוני דייויס לנסות להשתלט על העניינים, כמו בעונת האליפות או בניצחון מוקדם יותר העונה על הווריורס. במשך כל הקריירה של ג'יימס, הוא תמיד מסר כדורים רק כדי לקבל אותם חזרה. הוא מעולם לא ממש סמך על חבריו לקבוצה. הסדרה הזו לא תקום ותיפול על הסטטיסטיקות שלו, אלא על היכולת שלו לאפס את האגו. במילים אחרות: כדי לתת ללייקרס סיכוי לנצח, הוא יצטרך להיות סטף קרי.
החייכן הקטלני | ציפי שמילוביץ
במהלך חגיגות האליפות של גולדן סטייט ווריורס בשנה שעברה, צרח סטף קרי שוב ושוב: "מה הם יגידו עכשיו?!". הייתה לזה משמעות, כי נדיר מאוד שקרי מתעסק פומבית ב"שוב הוכחתי". זה לא אומר שהוא לא שמע את הקולות כל השנים.
הוא שמע שהוא רק קולע שלשות, ושמע שהוא חור בהגנה, ושמע שהוא תלוי בדריימונד גרין ובקליי תומפסון, ושמע שלקח אליפויות בזכות קווין דוראנט, ולא יכול להוביל לבד קבוצה לאליפות. שמע, איפסן הכל באחד מתאי המוח שלו שלא נתפסו על ידי גאונות כדורסל, ולאורך השנים פירק את הביקורות האלה בזו אחר זו. האליפות של העונה שעברה הייתה אמורה להשלים מסע נקמה אלגנטי במיוחד, אבל כשאתה סטף קרי הנשמה שלך לא נותנת לך להירגע, כי היא יודעת שמישהו כמוך מגיע פעם בדור.
50 הנקודות שקרי קלע שלשום בסקרמנטו הן גם דבר שרואים פעם בדור, מקרה נדיר מאוד של השוואות ראויות למייקל ג׳ורדן. הווריורס לא דומים בשום צורה לסימפוניה שהיו פעם. משחק מספר 6 בסדרה נגד הקינגס נראה כמו הרגע האחד הזה שבו ברור שהשושלת נגמרה, אבל שום דבר לא נגמר עד שקרי מחליט שזה נגמר. היה לו את המבט הזה בעיניים, כשמגן השיניים רוב הזמן מחוץ לפה. אין לחץ, אין ביציעים את הקהל הרועש בליגה. זה רק הוא, הסל, הניצחון וההזדמנות לשחק עוד סדרת פלייאוף, אולי אחרונה, נגד לברון ג'יימס – החל מלפנות בוקר (5.00) בחצי גמר המערב.
סטף כבר בן 35 ולא איבד אפילו רבע צעד. זה מדהים לא פחות מאשר לראות את לברון משחק ברמות האלה בגיל 38, כי מאז ג'ורדן לא היה שחקן שהגנות רדפו אחריו ביותר חורמה מקרי. עם 1.88 מ' בלי נעליים ומבנה גוף של רבע עוף שרירי, כמעט כל סל שלו מגיע אחרי שהוא רץ מצד לצד 15 שניות, או מנסה לברוח בכדרור משניים ושלושה שומרים. מתיש רק לראות את זה, וסטף כבר אמור להיות מאוד עייף עכשיו, אבל אין לו זמן להיות עייף. הוא יודע שלא יהיו עוד הרבה הזדמנויות.
לראות כוכבים שנלחמים על רגע אחרון של תהילה, זה אחד הספקטקלים הכי מרגשים בספורט. גם קרי וגם ג'יימס מנסים להחזיק את השמש שלא תשקע, והעיניים מתלחלחות רק מלחשוב על זה. הם שיחקו ארבע סדרות גמר רצופות באמצע העשור הקודם. קרי ניצח בשלוש מהן, אבל הוא זוכר בעיקר את זו שהפסיד, מיתרון של 1:3.
במסיבת העיתונאים שלשום הוא ניסה להסתיר את העובדה שמתחת לשולחן טופפו אצבעות הרגליים שלו, בהתרגשות לקראת הסדרה. היא תהיה נגד השחקן היחיד בדור הנוכחי שגר בקומה שלו בבניין ה־NBA, אבל החיוך הקטן שסטף קרי שומר לרגעים האלה, כבר היה שם.
