השנה האחרונה הייתה הבוטה ביותר מבחינת הניתוק בין הכדורסל שדני אבדיה הכיר וגדל עליו לבין הכדורסל שפגש ב־NBA. ולא מדובר בעניין פיזי או מקצועי – זה עניין שבלט במישורים המנטליים והפילוסופיים.
אבדיה צמח בכדורסל האירופי, ובמועדון בדמות מכבי ת"א שמקדש את הניצחון בצורה נחרצת. הוא הכיר אולמות מלאים באוהדים צהובים שנאבקים על כרטיסי מינוי - ולא משנה כמה יעלו; תרבות שבה הפסד ליגה זניח הופך לקטסטרופה שיוצאת משליטה; שחקנים שמזוהים עם סמל וצבע. בעונתו הרביעית ב-NBA, שהייתה גם הטובה מכולן מבחינה אישית, הוא נתקל בדיסוננס קוגניטיבי, בענף שמזכיר את זה שהוא עוסק בו, אבל נוגד את ההיגיון והמסורת שהכיר. ראו את זה בתסכול ההולך וגובר מההפסדים בוושינגטון, קבוצה שלא ניסתה לנצח או להשתפר או לשחק הגנה או להיות קבוצה. זה בלט כאשר נזף באוהדי קבוצתו על כך שאינם תומכים מספיק בשחקנים מהיציעים. והשיא הגיע בטרייד לפורטלנד.
אבדיה לא היה צריך לומר הרבה כדי שנבין את ההלם העמוק שהוא חש. מבחינתו, וושינגטון הייתה בית ופרויקט. הוא צמח איתה, הפך לשחקן הוותיק בסגל והתחבר למועדון ולאנשים. הוא בא בגישה מאוד ישראלית של מחויבות למקום שהאמין בו. לא מן הנמנע שאבדיה גם ראה את העתיד הרחוק שם. בדרך כלל, כששחקני NBA עוברים מיד ליד כמו סחורה, הם מעלים איזה פוסט נרגש על האתגר החדש וכו'. זה חלק מהביזנס שהם מכירים היטב. אבדיה, שהטרייד נחת עליו כרעם ביום בהיר, שתק. בארה"ב דווח כי הוא נותר המום מהמהלך, שנסגר בכלל כאשר ישן. הוא גילה עליו רק כאשר אביו זופי התקשר להעיר אותו.
מעט מאוחר יותר, כאשר הגיע לפורטלנד ועיכל את הכל, אבדיה כבר נשמע מפוכח יותר. הוא ציין שכנראה הוא לא התאים ל"ציר הזמן" של וושינגטון. משמעות המונח, פחות או יותר, היא התכנון ארוך הטווח של הצוות המקצועי. בוושינגטון רוצים לעשות שני דברים בשנתיים הקרובות, מינימום: להמשיך להפסיד כדי לצבור בחירות דראפט גבוהות, ולהעביר את המושכות לילדים הצרפתים בילאל קוליבאלי ואלכסנדר סאר (נבחר שני בדראפט האחרון). אבדיה לא השתלב בתוכנית הזו, בתור כוח עולה שצריך לתת לו דקות ואחריות, כזה שהופך את הקבוצה ליותר טובה.
בציר הזמן הזה, אבדיה לא נתפס כמנהיג או כדורסלן, אלא כנכס שאפשר להשיג עליו תמורה של בחירות (לצד הרכז הוותיק מלקולם ברוגדון). עידן התמימות נגמר, ואבדיה כבר לא יופתע יותר מדברים כאלה. עכשיו הגיע הזמן לתפוס פיקוד בקבוצה חדשה.
יותר זריקות, יותר מסה
פורטלנד סיימה במקום האחרון במערב בעונה שעברה. אבדיה לא הולך להגיע בקרוב לפלייאוף לראשונה בקריירה. רק שתי קבוצות בליגה כולה השיגו פחות מ־21 הניצחונות שלה, ואחת מהן היא וושינגטון, אז לפחות בזה הוא התקדם...
וברצינות, אפשר לנסות למצוא נקודה חיובית בכך: אמנם אבדיה עבר מקבוצה גרועה לקבוצה גרועה, ולא מתקדם לאזורים נחשקים יותר בליגה, אבל באמת שיש יותר סיכוי שאנחנו והוא ניהנה מכדורסל בדרך כלשהי העונה. הוויזארדס הם אחד משני המועדונים המנוהלים בצורה הגרועה ביותר ב-NBA לאורך זמן; הבלייזרס הגיעו לקרקעית, ומפה צפויה עלייה. השאלות היחידות הן כמה מהר זה יקרה, וכמה גבוה הקבוצה מסוגלת להגיע בעוד מספר עונות.
מה אבדיה צריך לעשות השנה? כדי שהפרט המרשים ביותר לגביו לא יישאר "סיים במקום השישי בבחירת השחקן המשתפר של 2023/24", הוא קודם כל צריך לזרוק יותר. זה אפשרי בהחלט. פורטלנד היא לא קבוצה מצטיינת גם באסיסטים, עוד נתון שבו דורגה אחרונה בליגה, אבל האגו שם קטן יותר מאשר זה של קייל קוזמה וג'ורדן פול. אבדיה צריך לכוון ליותר מ-10.7 זריקות למשחק, ולשמור על האחוזים המשופרים שאיתם סיים את העונה האחרונה. פורטלנד צעירה ומבולבלת, ורק מחכה לשחקנים שרוצים לקחת אחריות.
הדבר השני הוא לתת הוכחות פיזיות להתקדמות שלו. על פי הדיווחים מפורטלנד, אבדיה עבד חזק על מסת השריר, הוסיף 13 ק"ג של עוצמה, ומי שיראה אותו משחק בפעם הראשונה אחרי זמן רב יתפלא מהצמיחה. זה עוד חלק בהבנה של אבדיה בנוגע למקום שלו בליגה, ובקבוצה החדשה: הבלייזרס יהיו ככל הנראה זקוקים לו יותר בעמדות הפנים, והוא יתמודד עם גבוהים חזקים מאוד. אם יצליח להרים את מספרי החטיפות והחסימות, ולנצל את הכוח כדי לסיים טוב יותר בצבע ולסחוט עבירות, הוא יבסס את עצמו בממד אחר שלא מחייב בהכרח הישענות על שלשות כמו בוושינגטון.
ובסופו של דבר, הגיאוגרפיה יכולה לשחק תפקיד. אבדיה עבר מהבית החלש בליגה לבית החזק בליגה, הכולל הרבה מפגשים עם דנבר, מינסוטה, אוקלהומה סיטי ויוטה. אלו כבר לא בזבוזי הזמן הקבועים נגד שארלוט ואטלנטה – הופעות טובות במשחקים איכותיים ואינטנסיביים יותר, אפילו אם תהיה ירידה קלה במספר או שניים, יכולות לשדרג את המעמד שלו בליגה יותר ממה שהשיג עד עכשיו. החוזה שלו נחשב נוח, והוא בנקודה שבה גם יוכל להיות חלק מהבסיס החדש שפורטלנד בונה, או שחקן רבגוני מסקרן מספיק עבור טרייד לקבוצה גדולה מתישהו בעתיד.
האתגר של בילאפס
לא סתם רבים בארה"ב האמינו לדיווח שלפיו המאמן צ'ונסי בילאפס אמר שאבדיה הוא השחקן הטוב ביותר בסגל פורטלנד. בילאפס הכחיש, הוא לא צריך צרות כאלה במועדון שבו יש כבר כמה שמות מבוססים, אבל גם אם באמת לא התבטא כך, אבדיה הוא שחקן קלאסי עבור המאמן הזה – גם מנהל משחק, גם רואה את המגרש אחרת וגם נלחם בהגנה.
בילאפס נכנס בשבוע שעבר להיכל התהילה של הכדורסל. הוא סמל של ווינר שאיש לא נתן לו סיכוי אבל עדיין לקח את כל הקופה בזכות החוסן והקשיחות. דטרויט של אביב 2004, שאיתה זכה כשחקן באליפות סנסציונית, לא הייתה הקבוצה הכי נוצצת בעולם, ומולה עלו לגמר הפלייאוף הלייקרס המבריקים של פיל ג'קסון, בהנהגת קובי בראיינט ושאקיל אוניל, אבל לפיסטונס היו דרושים רק חמישה משחקים של הגנה חונקת ויעילות מקסימלית. בן וראשיד וואלאס, טיישון פרינס וריפ המילטון הם לא פרצופים לפוסטרים בחדרים של ילדים פנטזיונרים, אבל הם היו יחידה אחת מגובשת, ובילאפס הרכז היה מעל כולם וגם הוכתר ל-MVP של סדרת הגמר.
פורטלנד היא הקבוצה היחידה שאימן בליגה, וזו תהיה שנתו הרביעית במועדון. הוא נכנס למציאות כמעט בלתי אפשרית, של פציעות אינסופיות, ניסיון להישאר רלוונטי בבית החזק בליגה ובנייה מאוחרת מדי מחדש – הטרייד על הסופרסטאר דמיאן לילארד היה חייב להתבצע לפני ספטמבר 2023, וסתם נמרח. זו אחת הסיבות לכך שבמועדון סבלניים כלפי בילאפס, אבל זו השנה האחרונה בחוזה שלו, והוא יהיה חייב להראות אופק רציני כדי להמשיך. כפי שטוען דייב בקרד מ-SB ניישן, לבילאפס יש יתרונות ברורים כמאמן שאוהב ללמד והשחקנים מחוברים אליו, אבל פורטלנד לא הציגה שיטה ברורה בשלוש שנים איתו.
הבסיס של השיטה שבילאפס כן מנסה להכניס הוא הגנה. פורטלנד הציגה תחתיו שיפור עקבי בנושא, ואבדיה יכול לעזור מאוד בכך. הבעיה היא הצד השני. פורטלנד דורגה לפני אחרונה בליגה בעונה שעברה עם 106.4 נקודות למשחק, וסיימה אחרונה באחוזים משלוש עם 34.5 בלבד. הבלייזרס משחקים כדורסל איטי מאוד, ולא מצליחים למצוא את הקצב שמתאים להם.
הרבה תלוי בשחקן שפורטלנד מחכה שיתעלה, הרכז סקוט (Scoot) הנדרסון. מדובר בפרויקט של בילאפס – ואכזבה עד עכשיו. פורטלנד הביאה אותו במקום השלישי מהדראפט הקודם, ועונת הבכורה שלו לא עמדה בציפיות. 14 נקודות זה לא רע – אבדיה הגיע רק בשנה שעברה ל־14.7, הפעם הראשונה שהוא בממוצע דו־ספרתי – אבל האסיסטים (5.4), האיבודים (3.4) והאחוזים משלוש (32.5) היו רחוקים מהנדרש. הוא נראה כמו ההפך ממנהיג – מישהו שלוחצים עליו קצת יותר מדי. הבעיה היא שבפורטלנד חשבו שמצאו יורש ללילארד, ומעמיסים עליו ביקורות. ההופעות שלו במשחקי ההכנה היו רעות מאוד, ומיד גררו כותרות בסגנון "הנדרסון מתקשה".
אבדיה הוא בהחלט שחקן שיכול לקדם את ההתקפה כמוביל כדור גבוה, שגם היה אחראי למתפרצות רבות בוושינגטון, בין אם במסירה ארוכה אחרי כדור חוזר ובין אם בספרינט על כל המגרש. הוא עשה את זה הרבה יותר בשנה החולפת. אבל שילובו בתפקיד כזה דורש המון תיאום, וזה ייקח זמן.
להחליק לחמישייה
מה עוד חשוב לדעת? כוכב הקבוצה הוא אנפרני סיימונס, שלא היה שחקן משמעותי בשלוש עונותיו הראשונות בליגה, ובשלוש הבאות פרץ בזכות כישרון קליעה פנטסטי. אם יתגבר על הנטייה לפציעות (החמיץ כמחצית מעונת 2023/24), לפורטלנד יש ביד שחקן בן 25 בלבד עם המון מקום לצמוח, ושכבר צבר ניסיון רב.
הסנטר דיאנדרה אייטון היה הבחירה הראשונה ב-2018, ראה ימים יפים בפיניקס, אבל לבסוף הסאנס החליטו שהוא לא מתאים לשאיפות ה"אליפות כאן ועכשיו" שלהם. יש לעיתים נטייה להמעיט יותר מדי בערכו, בכל זאת ריבאונדר מצוין וקלע יעיל בצבע שסיים כל עונה בליגה בממוצע דאבל-דאבל, ואולי היא נובעת מהאישיות: הוא נחשב לטיפוס בעייתי הנוטה להתפרצויות ולתירוצים כמו "לא התחלתי טוב את העונה כי לא הייתה לי מיטה וישנתי על מזרן אוויר".
יחד עם אבדיה הצטרף הקיץ הענק דונובן קלינגן (2.18 מ'), שנבחר שביעי אחרי שהוביל את קונטיקט לזכייה בשתי אליפויות מכללות רצופות, ולא מן הנמנע שלאט־לאט יתפוס את מקומו של אייטון. הפורוורד ג'רמי גרנט הוא סקורר טוב עם קריירה מפוספסת, שיקבל את רוב הכדורים לצד סיימונס.
שלושה שחקנים ייתנו דחיפה כאשר יחלימו – אחד מהשומרים הטובים בליגה, מאטיס ת'ייבול, רוברט וויליאמס שיכול לתרום הרבה מתחת לסל והגארד שיידון שארפ. הבלגי טומאני קמארה יעשה התקדמות יפה בעמדות הפורוורד ולדבונטה גרהאם יש יד נהדרת – אבל הסגל לא טוב. אבדיה מחליק בקלות לחמישייה על חשבון קריס מארי החלש.
"אנחנו הולכים לעשות חיים", אמר אבדיה כשהתייחס למעבר לפורטלנד. וכיף זה חשוב. אבל גם השתלטות על סיטואציה שממנה הוא יכול לצאת מצוין.
