ברוני ג'יימס, לפחות כרגע, לא מספיק טוב כדי לשחק ב־NBA. הוא זכה לשש הופעות קצרצרות, לא הותיר את חותמו על הלייקרס, וחלק מהזמן משחק בקבוצת הפיתוח סאות' ביי כדי לצבור ניסיון. המהלך השיווקי, לפחות באופן זמני, מוצה – הוא שיחק עם אבא יחד ברגע היסטורי שאולי לא ישוחזר, המרצ'נדייז נמכר וההתרגשות חלפה.
הבעיה היא שכל הדרמה המשפחתית המרוחה הזו הסתירה את האקשן האמיתי כמו מסך ערפל. הקטע הוא לא שלברון ג'יימס הגשים חלום ומשחק עם הבן שלו ב־NBA; הקטע הוא שהאיש שיחגוג 40 יומיים לפני שנחגוג את 2025 הצליח איכשהו לעלות שוב ברמה, ומשחק כדורסל מדהים שגורם לאנשים לתהות אם הלייקרס יכולים לצלוח איכשהו את המערב העמוק ולהיאבק על אליפות.
מאסטר שף
בתוך שבוע מופלא אחד, לברון הפך לשחקן המבוגר בהיסטוריה שרושם טריפל־דאבל בארבעה משחקים רצופים (בניצחון אתמול על ניו־אורלינס הוא נעצר). בכל העונה שעברה הוא רשם חמישה כאלה, והעונה השווה את המספר כבר אחרי 13 משחקים, בהם אל־איי עומדת על מאזן 4:9 שמציב אותה במקום הרביעי במערב. בשיא, הניצחון 123:128 על ממפיס, הוא הוריד על הראש של הגריזליס 35 נקודות ב־59 אחוז מהשדה.
ישנה הרגשה שכמעט בכל עונה לברון מוצא בעצמו את הכוחות כדי לשגר את עצמו לתקופה כזו שמשאירה את הליגה חסרת מענה, אבל עניין הטריפלים דאבלים הזה כבר חריג באמת, כשהחידוש המופלא הוא ההוכחה לכך שלברון יודע להתאים את עצמו לליגה גם בעונתו ה־22: הוא קולע ב־43.1 אחוזים לשלוש, הנתון הטוב בקריירה שלו. לברון בכושר טוב אינו ניתן לעצירה, וכשמוסיפים לכך קליעה יציבה מבחוץ, זה שחמט. באתר "פייד אוויי וורלד" ציטטו כמה מאוהדי הלייקרס בשבוע האחרון כדי לדייק את רמת הרגש. אחד אמר: "אני לא מאמין שזה באמת קורה, לא רק המספרים אלא המאמץ שלו". אחר הוסיף: "מעולם לא ראיתם שחקן גדול כמו לברון בחייכם. אם אתם חושבים שכן, אתם משקרים לעצמכם".
התבלין המיוחד שמקפיץ את הפתיחה האדירה של לברון הוא השינוי המחשבתי. גם כאן הוא מתבטא במספרים: עד כמה שממוצע הנקודות שלו יפה (23.3), הוא גם הנמוך ביותר מאז עונת הרוקי שלו; ועד כמה שלברון הוא מוסר אגדי, רק פעם אחת בקריירה הוא התעלה על 9.2 האסיסטים שהוא מחלק כיום. האחריות היא של המאמן החדש ג'יי־ג'יי רדיק: הוא הכניס פילוסופיה התקפית שונה למועדון, משחק דינמי יותר של הנעת כדור. במקביל, במשחקים האחרונים הרכז הפותח דיאנג'לו ראסל הפך לשחקן השישי, התאמה שעובדת יפה. לברון מרגיש נוח מאוד בתוך התבנית הזו, מנהל את המשחק, ובעיקר מבין יותר משאר השחקנים איך להפוך את אנתוני דייויס לאפקטיבי.
לאורך כל השנים בלוס־אנג'לס, ובעיקר בעונת האליפות בבועה ב־2020, ההיבט המכריע בסופו של דבר היה הבריאות של דייויס. רדיק ולברון יודעים את זה מצוין, גם את העובדה שלברון לא יכול להחזיק פיזית ככוח ההתקפי המוביל, ודוחפים לעבר הסנטר הפנטסטי. בינתיים דייויס החמיץ רק משחק אחד העונה, ולראשונה בקריירה הוא קולע יותר מ־30 נקודות למשחק (31.1, שלישי בליגה). כמו שסיפור ברוני לקח את הזרקורים מהיכולת הפנומנלית של לברון, כך היכולת הפנומנלית של לברון עושה לפעמים עוול לדייויס, שראוי לקרדיט ענק.
מי צריך חופש
ישנם שחקנים שפותחים חזק את העונה, מראים שיפור ושדרוג באלמנטים מסוימים, ואז מספרים על העבודה הקשה שהשקיעו בקיץ. לברון לא לקח חופש – בגיל 39 הוא עבר טורניר אולימפי מפרך בדרך לזהב שלישי (גם דייויס שיחק איתו, אבל הוא רק בן 31). זה כבר לא צריך להפתיע: ממש כמו כריסטיאנו רונאלדו שיחגוג 40 מעט אחריו, אלו ספורטאים ששינו את החשיבה של כולנו על גבולות הגיל ומתחזקים את הגוף כמו מכונה. אגדת העבר רוברט פאריש, שיאן המשחקים בתולדות
ה־NBA, זילזל בטרנד חלוקת העומסים בליגה, ואמר שכולם צריכים ללמוד מלברון איך להתכונן פיזית לעונה.
אבל גם ללברון יש תאריך תפוגה. "בכנות, אני לא עומד להמשיך עוד הרבה", הודה לפני מספר ימים, "אם זה שנה או שנתיים, אין לי מושג. לא אשחק עד שאתפרק. לא אפגין חוסר כבוד כלפי המשחק רק בגלל רצון להיות על הפרקט". פעם אפשר היה לחשוב שלברון מחכה לעוד אליפות כדי לפרוש, ושאין סיכוי שיצליח בכך. עם איך שהוא והלייקרס משחקים כרגע, אולי זה כבר לא מופרך.
