הניצחון הלילה (בין שלישי לרביעי) של בוסטון בפתיחת גמר המזרח היה צפוי מכמה כיוונים. אינדיאנה הגיעה יומיים אחרי שסיימה סדרה בת שבעה משחקים נגד הניקס, הסלטיקס אירחו בבית וכמובן מבט חפוז על הסגלים מראה מי איכותית יותר.
אז איך בכל זאת בוסטון הייתה זקוקה למפולת מנטלית בלתי מוסברת של אינדיאנה, לנסים ונפלאות כדי לנצח את המשחק (ושלשת קלאץ' אחת של ג'יילן בראון), ועוד בהארכה, לאחר שפעמיים נראתה קרובה לסגור את השער של סיכויי הפייסרס.
אני חושב שהסיבה היא שאינדיאנה מציגה כדורסל עתידני מבחינת החזון שלה. כדורסל היברידי שבו כל שחקן בחמישייה יכול לעשות כמעט הכל ולא קיימת שום חלוקה מסורתית של תפקידים ותחומי אחריות. ברוטציה של תשעה שחקנים אפשר לקיים את הדבר הזה, לחץ התקפי שלא רק ששם את היריב במצב תמידי של מוכנות הגנתית שלא מרפה, אלא שכמו בסיבובים הקודמים, גרם ליריב להידבק לסגנון הזה. בוסטון היא קבוצה של כדורסל איטי, חצי מגרש. היא לא בנויה לרוץ אחרי סל של היריב.
כתבתי כבר בסיבוב הקודם, אינדיאנה היא הקבוצה הכי מעניינת מבין הקבוצות שעלו לגמרים האזוריים. היא לא רק מציגה סגל של שחקנים היברידיים - סנטרים שקולעים שלשות או גמדים עם הגב לסל - אלא מתעקשת לשמור על הזהות והאישיות שלה בלי שום קשר ליריב. זה עבד מול הניקס, זה כמעט עבד הלילה נגד בוסטון.
הכל בפרופורציה
הדבר הכי בולט בפלייאוף 2024 הוא החזרה לפרופורציות. יש פה יריבויות, לא שנאות תהומיות ומאבקים על חיים או מוות. כדורסל כספורט, לא כמלחמת קיום. אני חושב שהדבר הכי יפה בפלייאוף ה-NBA עד עכשיו, זו הפרופורציה.
הפסדנו במשחק כדורסל, בסדרה. היריב היה יותר טוב. נלחץ ידיים, נתחבק. אין שום דרמה שמאפילה על המשחק עצמו. משלמים לנו מיליונים כדי לכדרר ולרוץ על הפרקט, זה רק כדורסל. השנה אגיע בזמן למרוצי הסוסים.
היו רק שני יוצאים מן הכלל: כשלברון הפסיד עם הלייקרס לדנבר, וכשלברון הגיע לשבת בשורה הראשונה של משחק מכריע בקליבלנד. קינג ג'יימס? דרמה קווין.
