לא נתחיל ביותר מדי קישוטים: דני אבדיה משחק כרגע את הכדורסל הטוב בקריירה שלו. שישה משחקים לתוך העונה, וושינגטון הפסידה חמישה מהם, אבל אבדיה מעולם לא נראה כך לאורך רצף כזה: הוא בטוח בעצמו, שקט מאוד, מרגיש נוח בעמדת המנהיג שצועק ומעודד מהספסל ומכוון ומסביר על הפרקט, ובעיקר מצליח לשלב בין כל היכולות שלו להופעות מרשימות ומאוזנות בזכות השיפור בקליעה שכ"כ חיכינו לו.
במקביל, ולא בסתירה, וושינגטון משחקת כדורסל שגרוע כמוהו קשה לזכור. היא כנראה לא הקבוצה המביכה ביותר ב-NBA – זאת דווקא ממפיס, האחת שהצליחה איכשהו להפסיד לוויזארדס. אם לא צופים בזמן אמת קשה מאוד להסביר במילים, אבל אפשר לנסות: וושינגטון פיזית כמו מדוזה, קשוחה כמו הברכיים של מאור בוזגלו, אגרסיבית כמו חבילת צמר גפן ומחוברת כמו כוס במסעדה רגע אחרי שמלצר הפיל אותה ושמע מעשרים איש "מזל טוב!"
הדבר המוזר ביותר הוא שבצורה מסוימת, לא נראה שזה טנקינג, כישלון מכוון בשביל בחירת דראפט גבוהה. כולם ידעו שהקבוצה תהיה גרועה, אבל לא עד כדי כך, ועדיין נדמה מההצהרות, ומשפת הגוף של אבדיה לפחות, שיש שחקנים שלא רוצים להפסיד. אחרי הכל, אם המטרה הייתה טנקינג, אז למה להילחם בכל הכוח על קייל קוזמה, שהגיע בלי חסמי אגו לעונה הזו ומשחק כדורסל מחפיר? קבוצות אחרות נקטו בפעולה כזאת רוקנו את הסגלים שלהן והתחילו ממש מאפס עם צעירים ומאמן שיכול לרוץ איתם וללמד אותם.
אפשר היה כבר לפנות מקום בתקרת השכר ולפנות את השורות, וגם להדיח את המאמן ווס אנסלד ג'וניור, לא אחד ממאמני הליגה הגרועים אלא החלש בהם, שהקבוצה הולכת יותר ויותר אחורה תחתיו, ובאופן ברור הוא לא יכול לשפר אותה. מה לעזאזל וושינגטון רוצה לעשות השנה?
נכון למשחק האחרון, ההגנה שלה היא הגרועה בליגה וסופגת 128.7 נקודות למשחק. סתם לשם השוואה, בעונה שעברה זו הייתה סן אנטוניו עם 123.1. כמעט אין מאמץ בחילופים ובשמירה האישית, והבעיה הניכרת היא בצבע, כר פורה לחדירות, ריבאונד התקפה ונקודות קלות.
משום מה, וושינגטון נבנתה עם סנטר אחד בסגל, דניאל גאפורד, והוא באמת מסוגל להיות מטרייה אווירית של איש אחד כפי שהראה מול פילדלפיה, אבל יש בכך שתי בעיות: האחת, הוא נוטה להסתבך בעבירות ולהיעדר בגלל פציעות, וכך ההשפעה שלו מוגבלת. השנייה, אפילו לא אחד מהגבוהים האחרים בסגל יכול לשמש כסנטר מחליף פה ושם, וכשהם נכנסים וושינגטון קורסת בצורה מבהילה. מול בוסטון אנסלד ג'וניור אפילו ניסה את אבדיה כסנטר בשמירה על חברו הטוב קריסטפס פורזינגיס, ועד כמה שהישראלי השתדל והשיג פה ושם עצירה, היה בלתי אפשרי לסגור פער של 15 ס"מ.
והדבר הכי מוזר הוא חוסר הרצון של אנסלד ג'וניור לנצח. ברוב המשחקים עד כה המאמן בחר בצעד של ריקון הספסל והכנסת המחליפים של המחליפים בשלב מוקדם במיוחד, בהפרשים שעדיין ניתנים לסגירה, דברים שקורים מדי יום בליגה. שחקני החמישייה כמעט לא יודעים איך ייראה הרבע הרביעי, ובאטלנטה כבר ברבע השלישי ראינו את ההרכב הפותח של ההוקס מול החמישייה השלישית של הוויזארדס. יש משהו מוזר מאוד בהתנהלות הזו, בין חוסר אמונה בקבוצה שלו לבין חוסר אמונה של אנסלד ג'וניור בעצמו. זה הכי גרוע שיש, הכי נמוך שיש, ואין שום תחושה של דרך ושיפור.
נקודת אור ששמה אבדיה
ואז מגיעים לאבדיה. אין כאן עניין של חוסר אובייקטיביות, כי הוא באמת היחיד ששידרג את המשחק שלו בוושינגטון, גם בסטטיסטיקה וגם במה שלא רואים בה, ומקבל מחמאות בארה"ב של נקודת האור. קוזמה וג'ורדן פול פוגעים במהות הכדורסל בדרך המכוערת שהם משחקים, אנוכית, מלאה באיבודים ובזריקות קשות; שחקני ספסל שהיו בונוס בעונה שעברה, כמו קורי קיספרט ובעיקר דלון רייט החלש, נעלמו כמעט לגמרי; השמות החדשים בסגל לא מתאימים, ולנדרי שאמט בעל הפוטנציאל כמעט לא משחק; וישנו כמובן טיוס ג'ונס, שהגיע כתקווה כלשהי בתור רכז אמיתי ולא מפזר משחק, אבל מהכדור הראשון התברר שבגלל חוסר הסדר והמנהיגות בקבוצה, הוא מרגיש כמו כוכב וחושב בעיקר על הזריקות שלו. הוא מעולם לא ניסה כ"כ הרבה, 9.5 זריקות למשחק. רובן רעות.
כמובן שיש לאבדיה עוד נשקים – באותו משחק מול בוסטון אפשר היה לראות אותו שומר על פורזינגיס כסנטר ובהתקפה הבאה מוביל את הכדור כרכז – אבל העניין הוא הקליעה. ישנם כלים שאבדיה דיבר עליהם בעבר ככאלו שהוא עובד עליהם ולא באו לידי ביטוי, השלשות והג'אמפ מחצי מרחק, ורק עכשיו, בתחילת העונה הרביעית, הוא מרגיש בטוח מספיק כדי להציג אותם.
ההיסוס המפורסם בזריקה לפני השלשות נעלם, והכדורים צוללים ב-50 אחוזי דיוק. המספר הזה לא יחזיק מעמד אבל כשמדובר כבר ב-8 מ-16, אפשר לראות שהנתונים משקפים מגמה חיובית ואפשר רק לקוות שתימשך. מהשדה הוא על 56.9, כשבעונה הטובה בקריירה שלו עד כה הוא קלע ב-43.7 אחוזים.
מעודדת לא פחות העובדה שאבדיה כבר לא מוריד את הראש אחרי כל החטאה ויודע שזה חלק מהמשחק. את הג'אמפ אפשר היה לראות בכמה נקודות, זריקה מאזור הקשת על שומרים גבוהים שנכנסת באחוזים טובים. זה לא שבעבר הוא פיספס כאלה – זריקה מהסוג שצלף על הראש של באם אדבאיו מול מיאמי היא מהסוג שבכלל לא ניסה ב-NBA עד לפתיחת העונה הזו. הוא קולע 13.7 למשחק, 5.4 נקודות יותר מממוצע הקריירה שלו.
ויש עוד דבר אחד אחרון שמוכיח שאבדיה הוא שחקן NBA לגיטימי, עם אופציה לבכיר, ושהמשולש הקיים של קוזמה-פול-ג'ונס פשוט מכבה אותו בחוסר קבוצתיות: הרבע האחרון של וושינגטון מול אטלנטה היה מוזר. ההוקס שמרו על הכוכבים במגרש, בזמן שאנסלד ג'וניור שיתף ארבעה שחקני מהספסל, חלקם מקצהו, עם דני אבדיה אחד לידם.
זה נראה היה כאילו שיחק עד אז עם משקולת של 277 ק"ג סביב המותניים (המשקל המשותף של השלישייה). לא רק שהיה משוחרר בהתקפה עם 15 נקודות ב-7 מ-7 מהשדה באותו רבע, עם כל רפרטואר הזריקות, אלא שגם ניהל את המשחק ובהגנה התלבש על טריי יאנג, עם חסימה אחת ועוד חטיפה ממנו. זה היה רבע מדהים באיכותו, ולא מול ההרכב השלישי של היריבה, אלא הלב שלה.
זה לא סוד. במשך שלוש שנים ראינו את אבדיה ממתין למסירה משחקנים שבטוחים שהם עושים טובה למועדון בכך שהם מכבדים אותו בנוכחותם. זה לא שונה השנה, אולי אפילו גרוע יותר עם התוספת של פול חסר האחריות שכבר היה אחראי לכמה מהלכים פתטיים. אבל אותו רבע הזכיר למי ששכח שאבדיה יכול להוביל קבוצה אם רק ייתנו לו, שוושינגטון עושה לו עוול, ושהשנה הוא לא יתחבא וייקח בעצמו את הכדור אם לא ייתנו לו אותו.
המספר הנוסף: 1
גם את אבדיה אפשר להאשים לפעמים בריפיון ההגנתי, כי יש רגעים בהם כל הקבוצה מושפלת, אבל אסור לשכוח שההגנה היא עדיין הצד החזק שלו, הוא מוצב על כוכבי היריבות, וגם פתח את העונה עם חטיפה אחת בדיוק למשחק, שיפור לממוצע הקריירה שלו.
רק רשת
"דני אבדיה הוא 2.06 שיכול לכדרר, למסור, לחדור, ועכשיו הוא גם קולע מרחוק. איך אף אחד לא מדבר עליו???" (הגולש לייקרמיוז מתלהב ממה שקורה בצד השני של ארה"ב)
מה אתה אומר?
"עבר זמן רב מאז שהתרגשתי כך" (אבדיה לא נרגע משירת התקווה יחד עם אוהדיה היהודים של אטלנטה)
