מי שמנצח במשחק מספר 7 בחוץ את האלופה היוצאת, בגובה של 5,280 רגל, נגד השחקן היעיל בליגה בשלוש מארבע השנים האחרונות, הרוויח ביושר את המקום בגמר המערב. מי שמנצח במשחק הזה אחרי שהוא במינוס 20 ברבע השלישי, מי שקם מהקרשים אחרי 1 מ-9 של אנתוני אדוארדס (שחזר לעצמו בגדול במחצית השניה אבל סיים עם 25 אחוז מהשדה) לעומת יכולת מעולה של ג'מאל מארי, לא רק הרוויח את העלייה, אלא הרוויח את היותו המועמד המוביל לאליפות ה-NBA.
אדוארדס, אחרי סדרה מעולה נגד פיניקס ושני משחקים ראשונים בסדרה נגד דנבר שגררו השוואות ג'ורדניות, חזר לכדור הארץ במשחקים שלאחר מכן. הלילה (בין ראשון לשני) לעומת זאת, שתי שלשות שלו בסוף הרבע השלישי (שצימקו את ההפרש לנקודה) ובשלהי המשחק הזה (שנתנה למינסוטה יתרון 10 הפרש), הוכיחו שמדובר בשחקן עם יכולות וקילר אינסטינקט בראיינטי לכל הפחות. ההגנה שלו נגד מארי החל מהרבע השלישי הוכיחה עד כמה הוא כשרוני בשני הצדדים.
4 צפייה בגלריה
קילר אינסטינקט שמזכיר את קובי בראיינט. אנתוני אדוארדס חוגג
(צילום:AP Photo/David Zalubowski))
הסיפור של המשחק השביעי, ולדעתי של הסדרה כולה, הוא המחיר הפיזי שמינסוטה סחטה מניקולה יוקיץ'. אני לא לוקח שום קרדיט מהחבורה של כריס פינץ' (למעשה, אני נותן קרדיט עצום להגנה שלה ולטקטיקה ולחלוקת השמירה על הסרבי), אבל מעולם לא ראיתי את יוקיץ' עייף בצורה כזו. הוא נחסם מתחת לסלים, איבד כדורים בצורה לא אופיינית, הסתפק בזריקות משלוש, היה חסר לו הטאצ' מתחת לסל, והוא אפשר למינסוטה הרבה נקודות מהזדמנות שנייה. יוקיץ' לא אשם בהפסד. אין אשמים בהפסד הזה, חוץ מהיכולת, רוח הקרב והחוסן הנפשי של היריבה. אבל שלושת הסנטרים של מינסוטה לגמרי "אשמים" בהתשה של הסרבי.
מהמפלצת התלת הראשית הזו, חייבים לציין את קארל אנתוני טאונס. רודי גובר אמנם התחפש לריי אלן בשלהי המשחק, אבל מה שטאונס עושה בפלייאוף הנוכחי, חודשיים אחרי ניתוח לא קל, הוא פורץ דרך. שחקן בן 28, גיל שמבחינה ספורטיבית מהווה את שיא הקריירה, עם ארבע הופעות באולסטאר ומי שהיה הפנים של הפרנצ'ייז, עושה ויתורים עצומים, בעיקר על האגו. הוא הפנים את ההיררכיה בינו לבין אדוארדס, עושה מה שהקבוצה שלו צריכה כדי לנצח ולמעשה החליט להקריב הכל בשביל הנצחון הקולקטיבי.
החתמתו של גובר הייתה סוג של סטירה לאגו של טאונס: ההחתמה של סנטר לקבוצה שהסנטר שלה הוא אולסטאר, העידה מה הקבוצה הזו חושבת על הסיכויים שלה עם טאונס בהגנה כגבוה ראשי. במקום להיעלב, טאונס החליט להידבק בשפעת ההגנה של גובר. מה עשית בפלייאוף 2024? בשני הסיבובים הראשונים, שמרתי על קווין דוראנט וניקולה יוקיץ'.
לטאונס יש סט תכונות דומה לזה של אנתוני דייויס, כשהאחרון הוא שחקן הגנה הרבה יותר דומיננטי. שניהם היו החלום הרטוב של מנכ"לים כדי לבנות קבוצה סביבם. דייויס בלייקרס עשה ויתורים, אבל יותר בגלל האופי שלו, הפציעות והדומיננטיות המנטלית של לברון שלא מוכן להיות מספר 2. טאונס עשה את הוויתורים הלא קלים הללו מרצונו. ההגנה שלו על יוקיץ' בשני המשחקים האחרונים לא הייתה מופת של הגנה, אלא מופת של הקרבה, של מוכנות לעשות הכל עבור הנצחון. טאונס נתן הכל בשביל הקבוצה, והקבוצה החזירה לו בגמר המערב.
הפציעות עצרו את הקריירה של טאונס, אחר כך (חוסר) המחוייבות שלו לכדורסל (ג'ימי באטלר ציין את היחס החובבני של וויגינס וטאונס כאחת הסיבות למריבות שלו בתוך הקבוצה והרצון לעזוב) והוא עבר טרגדיה אנושית נוראית במהלך הקורונה. אם אחד הגורמים הראשיים לאליפות השנה יהיו הבגרות ותהליכי ההתבגרות של קבוצות ואינדיבידואלים, מהבחינה הזו, טאונס הוא בוגר העונה. "אני כבר לא השמש, אני רק כוכב לכת", הוא העיד על עצמו בדצמבר.
כל אחת יכולה
אולי לא מדובר בפצצות רייטינג – כל רשת טלוויזיה הייתה מעדיפה את ניו יורק על פני אינדיאנה, אבל שום ליגה כרגע לא נהנית משוויון כמו ה-NBA. השנה תוכתר שוב אלופה חדשה, השישית בשש השנים האחרונות כשרק מיאמי וגולדן סטייט (לבוסטון יש עוד סיכוי השנה), הופיעו בגמר יותר מפעם אחת. שום ליגה מהגדולות (ליגת האלופות, NFL, MLB, NHL) לא מתקרבת לזה.
זה אומר שכל אחת יכולה. צריך שילוב קוסמי של הנהלה טובה שמביאה צוות אימון טוב, בוחרת נכון בדראפט ושחקנים חופשיים ואיש מקצוע שיבנה סגל שבעיקר מתאים לעצמו מבחינת כדורסל ואופי, וגם קורטוב של מזל וחלון הזדמנויות - שהולך ונהיה קטן יותר. ארבע הקבוצות שהגיעו לגמרים האזוריים צריכות לשחק מתוך מחשבה או כמעט ידיעה שהן לא יהיו פה בשנה הבאה.
חלום הבלהות של בוסטון
לא רק החליפות מהטלוויזיה וממשרדי הפרסום התפללו לקרב בין בוסטון לניו יורק, גם הסלטיקס עצמם היו מעדיפים הרבה יותר לראות את הניקס החבולים בגמר המזרח. במקום זאת: ריק קרלייל חוזר לאמן נגד הקבוצה שבה זכה באליפות כשחקן.
אלו לא רק הפציעות של הניקס שגרמו לבוסטון לקוות למפגש נגדה. אינדיאנה היא חלום בלהות של מאץ' אפים. קרלייל מנהל רוטציה עמוקה, מאוזנת וחסרת אגו, והקליעה של מיילס טרנר מבחוץ לצד הפציעה של פורזינגיס, יכולה להוציא את אל הורפורד מהמשוואה.
ומה שהכי חשוב: למרות שמדובר בקבוצה מאוד צעירה שרוב השחקנים שלה מבקרים בפלייאוף בפעם הראשונה, היא שמרה על האופי שלה. היא לא הסכימה להתעקם לטובת כל מיני תובנות או מול 19 אלף ניו יורקרים משוגעים שכמעט החזירו את הניקס למשחק ברבע השלישי אתמול, היא המשיכה לרוץ אחרי כל החטאה או קליעה, להניע את הכדור, לחפש כמה שיותר פוזשנים. אתמול היא שברה ככה וככה שיאי קליעה ואחוזי קליעה בפלייאוף. 130 נקודות בגארדן נגד קבוצה של ת'יבודו.
ההימור שלי הוא שהסדרה נגד בוסטון תלך עד הסוף ושהביתיות תכריע. לגבי מינסוטה נגד דאלאס, אני חושב שאם דאלאס תגיע למשחק שישי, זה יהיה הישג עצום עבורה.
הרגע המביך שהשאיר את לוקה דונצ'יץ' בהלם
(הרגע המביך שהשאיר את לוקה דונצ'יץ' בהלם)
