אם העונה הסדירה הייתה ננעלת אתמול, כפי שהיא, אחרי בערך 17-16 משחקים שעברה כל קבוצה, פלייאוף ה־NBA היה יוצר תמונה מוזרה: סן־אנטוניו המתחדשת, במאזן 8:9, לא הייתה נכנסת אפילו לפלייאין, וכמוה סקרמנטו החזקה שמשלמת על טעויות בפתיחה העונה עם 8:8. לפניהן במערב ניצבות עשר קבוצות במאזן חיובי, כששלוש מהמפחידות שבהן – פיניקס, דאלאס ומינסוטה – מדורגות רק 10-8.
לעומת 11 המערביות החיוביות, במזרח יש רק ארבע קבוצות כאלה, הלהיט מקליבלנד פלוס שלוש קבוצות חזקות שאמורות להיות שם – בוסטון, אורלנדו והניקס. כל שאר האזור שלילי חזק. במצב הזה, מילווקי ומיאמי היו נכנסות אוטומטית לפלייאוף למרות שצברו יותר הפסדים מניצחונות. שלוש הקבוצות שבאזור המקום העשירי והפלייאין בכלל לא בכיוון עם 10:6, ברוקלין, שארלוט ואינדיאנה.
2 צפייה בגלריה
מאזן חיובי, אבל נכון לעכשיו זה אפילו לא שווה פלייאין. וומבניאמה
(צילום: Scott Wachter-Imagn Images)
זה ממש לא עניין חדש, המוסכמה שהמערב עולה על המזרח מבחינת איכות כוללת, גם אם סדרות הגמר הולכות לפעמים מזרחה. הסגלים חזקים יותר, הכוכבים נוצצים יותר, הקרבות בפלייאוף מטורפים יותר. אבל החודש הראשון של עונת 24/25 חריג, והחזיר לדיון פתרון שעליו מדברים זמן רב, ויישומו הולך ומתקרב: החלוקה לאזורים תימחק, ההשתלבות בפלייאוף תהיה של הקבוצות בעלות המאזנים הטובים ביותר.
מזרח של איש אחד
על פי פרשן ESPN בראיין ווינדהורסט, הטריגר שיהפוך את הדיבור למציאות יהיה הרחבת הליגה. בעתיד הקרוב יוחלט רשמית על הקמת שני מועדונים שיצטרפו ל־NBA, ככל הנראה מסיאטל ומלאס־וגאס ששואבת אליה קבוצות מכל הענפים. שתיהן, מן הסתם, יהיו מערביות מאוד, כך שכבר עולים רחשים על הקרב המסתמן בין ניו־אורלינס, ממפיס ואוקלהומה־סיטי, "המזרחיות שבמערב", שירצו כולן לעבור צד כדי להגיע לפלייאוף מהחלק הנוח של הליגה, מצב אבסורדי (גם מינסוטה מועמדת). ווינדהורסט ציטט בכיר בקבוצה במערב שאמר: "ביטול האזורים יהיה הדבר הבריא ביותר לליגה. לא מדובר רק בהגינות, אלא בלתת לקהל את המוצר הטוב ביותר בפלייאוף".
כרגע, המוצרים הכי איכותיים שייכים למערב, קליפורניה, טקסס וחברות מהצפון הקר, וזה נכון כבר זמן רב. מאז 1999, רק בשלושה מקרים המדורגת 8 במזרח החזיקה במאזן טוב משל המקבילה במערב; 17 מ־26 האליפויות היו מערביות, עם תרומה גדולה של השושלות של סן־אנטוניו וגולדן סטייט; משחקים בין קבוצות דרגי הביניים משני האזורים מציגים כמעט בקביעות עדיפות לאלו מהמערב; ובתקופה המדוברת, המערב שלח מדי שנה יותר שחקנים לנבחרות העונה.
זה קרה מאלף סיבות שונות, בעיקר זמן ממושך בסוף שנות ה־90 ותחילת ה־2000 שבו הבדלי ניהול בולטים יצרו את הפערים, קבוצות מערב שפעלו טוב יותר ועשו עבודה מדהימה בבחירת שחקנים, ומשם מרוץ חימוש שמשך לשם שחקני־על והשאיר את המזרח חסר מענה. יש גם כאלו שטוענים שהשנים הארוכות של לברון ג'יימס בקליבלנד ובמיאמי הרסו את המזרח, מאחר שקבוצות הכוכבים שבנה לא השאירו סיכוי ליריבות. בין 2011 ל־2018 הוא הגיע שמונה פעמים רצופות לגמר הפלייאוף, והיה מזרח של איש אחד.
אדם סילבר בכוננות
על הנייר, פירוק האזורים ודירוג פלייאוף לפי מאזנים בלבד יכול לדרבן קבוצות להרים את הרמה כדי לא להישאר מאחור, אבל הפסימיים שבפרשני ארה"ב לא מאמינים נכון לעכשיו שהמהלך יכול לצאת לפועל – כשאבן הנגף היא בעלי קבוצות המזרח, שמפחדים לראות את הקבוצות שלהם נמחקות.
כדי לאשר צעד קיצוני כזה, ישנו צורך ש־23 מבין 30 הבעלים יצביעו בעדו, כולל לפחות שמונה מהמזרח. אבל הם אלו שמבינים שגם בראייה של כמה שנים קדימה לא צפוי שינוי משמעותי. בליגה שתגדל ל־32 קבוצות, ו־16 הטובות ביניהן יגיעו לפלייאוף, ה־16 האחרות צפויות להיות ברובן מהמזרח, וחלק גדול מהן יאבד סיכוי מוקדם מאוד בעונה. זה יכול להיות היפוך של 180 מעלות משיטת הפלייאין, ששומרת את המתח בליגה עד הרגע האחרון ומאפשרת ליותר קבוצות להשתלב במשחקי הכרעה, גם במאזן לא מדהים. בלי חלוקה אזורית, המזרח ייבלע בליגה.
ויש עוד טיעונים לפה ולשם – התומכים נלהבים מהאפשרות לסדרות בין כוכבים משני הצדדים לאורך כל הפלייאוף ולא רק בגמר, המתנגדים לא מבינים איך הכל יסתדר מבחינת לו"ז המשחקים והנסיעות, ואלו שבאמצע יודעים דבר אחד: הספורט המקצועני בארה"ב שואף תמיד למראית עין של הגינות וסיכוי שווה, וכך הדראפטים מחזקים קבוצות חלשות. אם פערי האיכות יגדלו למצב מגוחך – וגם היום זה כבר קרוב לכך – אדם סילבר והבוסים ייאלצו להגיב.
