עד לא מזמן, כשהיו חושבים על נבחרות כדורסל טובות מיבשת אמריקה שהן לא ארה"ב, היו עולים לראש מספר שמות, וקנדה הוא לא אחד מהם. לאחר שנים רבות של דשדוש, הצפון אמריקאים לא בדיוק החזיקו במוניטין של אומת כדורסל בכירה, למרות שאחד הכדורסלנים הגדולים בכל הזמנים הגיע משם - סטיב נאש. והנה, לאליפות העולם הנוכחית המתקיימת ביפן, אינדונזיה והפיליפינים - הגיעה קנדה כאחת משתי המועמדות העיקריות לזכייה, וביום ראשון היא העיפה את אלופת העולם ספרד אחרי קאמבק גדול ברבע אחרון מופלא.
למרות שאלוף ה-NBA עם דנבר נאגטס, ג'מאל מארי, הבריז ממש לפני היציאה לאליפות, ועל אף ששמות כמו אנדרו וויגינס, שיידון שארפ ובנדיקט מת'ורין נותרו בחוץ, הצליחה קנדה לגבש סגל מפחיד, הכולל שבעה שחקנים מהליגה הטובה בעולם. בסוכנויות ההימורים היא דורגה במקום השני לזכייה במונדובאסקט, וזה כשהישג השיא שלה באליפות העולם הוא המקום השישי, אי שם ב-1978 ו-1982. אז איך קרה שקנדה הפכה לאחת הנבחרות הטובות בעולם?
דור מוכשר
הכדורסל הקנדי ייצר לא מעט שחקנים טובים בעבר, חלקם אפילו אגדיים (נאש כאמור), אך מאמצע שנות ה-2000 עד סוף העשור הקודם, חווה נסיגה גדולה. בשנים האחרונות החלו להציף את הקולג'ים שחקנים שסומנו ככישרונות על לעתיד, ורבים מהם אכן ענו על הציפיות.
מבין השחקנים הבכירים בנבחרת, קלי אוליניק ודווייט פאוול הם בני 32, אך השאר מתחת לגיל 27 – שלא נדבר על הכישרונות שנותרו מחוץ לאליפות הזו ויגיעו לטורנירים הבאים. המשמעות ברורה: לקנדים, שהבטיחו את ההשתתפות במשחקים האולימפיים לאחר שנעדרו מחמש האולימפיאדות האחרונות, יש בסיס אימתני שיכול ואמור להילחם על מדליה בכל טורניר.
מלבד דילון ברוקס, שהראה עד כמה הוא חסר פחד במהלך הפלייאוף ב-NBA כשלקח על עצמו את מלאכת השמירה על לברון ג'יימס והוצאתו מאיזון (מה שעבד למשחק אחד, ואז התפוצץ לו בפרצוף), לנבחרת הקנדית יש כמה כישרונות על, בראשם שיי גילג'ס-אלכסנדר, חברו באוקלהומה סיטי ת'אנדר לוגנץ דורט, ואר. ג'יי בארט, שנע סביב ה-20 נקודות למשחק בניו יורק ניקס.
גילג'ס-אלכסנדר כאמור מנצח על המקהלה. הגארד נבחר לחמישיית העונה החולפת של ה-NBA אחרי שרשם ממוצע שיא מבחינתו של 31.4 נקודות למשחק, ובאליפות הזו הוא מועמד חזק לתואר ה-MVP עם ממוצעים של 23.8 נקודות, 6.6 ריבאונדים ו-5.2 אסיסטים למשחק. נגד ספרד ההתעוררות שלו, יחד עם האנרגיות של ברוקס, הניעו את הריצה הגדולה של קנדה, והוא סיים את המשחק עם 30 נקודות ו-7 אסיסטים – מספרים של כוכב.
מחויבות, לשם שינוי
בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 היה נאש הכוכב הגדול של הכדורסל הקנדי. הרכז האגדי הוביל כמעט לבדו את הנבחרת להשתתפות באולימפיאדת סידני 2000, שם היא סיימה במקום השביעי. הוא גם נבחר ל-MVP של הטורניר הקדם אולימפי לקראת המשחקים האולימפיים באתונה ב-2004, אך קנדה סיימה במקום הרביעי כאשר רק שלוש נבחרות מיבשת אמריקה קיבלו את הכרטיס. זה גם היה הטורניר האחרון של נאש במדים הלאומיים. במשך קרוב לשני עשורים קנדה דישדשה, כאשר שחקני NBA כמו סמואל דלמברט, ג'מאל מגלור ומאט בונר לא הגיעו, והנבחרת לא הצליחה להעפיל לטורנירים האולימפיים. עד השנה.
הדור הנוכחי של הכדורסל הקנדי הוא לא רק מוכשר, אלא גם מחויב. אפשר לראות זאת לא רק בעצם ההגעה של השחקנים לנבחרת, אלא גם ברצינות והמאמץ המושקעים על ידם בכל משחק. הטירוף והנחישות שהכניס ברוקס בחבריו במהלך הרבע האחרון מול ספרד - אליו נכנסה קנדה בפיגור של 12 נקודות - מלמד לא מעט על ה-DNA של הנבחרת של ג'ורדי פרננדס. השחקנים השתטחו על הפרקט, העלו את הרמה בהגנה והוכיחו עד כמה הצלחת הנבחרת חשובה להם.
20 שנה מאז הפעם האחרונה, הדור הנוכחי החזיר את קנדה לקדמת הבמה, והיא תהיה חלק מהמשחקים האולימפיים שייערכו בקיץ הבא בפריז. הסגל הנוכחי לבדו יכול להגיע רחוק, אך סביר בהחלט להניח שבטורניר האולימפי, שנחשב יוקרתי יותר מאליפות העולם, נראה גם את השמות שלא הגיעו למונדובאסקט שצוינו למעלה, בראשם מארי. עם סגל מפלצתי כזה, שכולל מספר רב של כישרונות בגיל 25 ומטה, בקנדה בהחלט יכולים להיות אופטימיים בנוגע לעתיד, לפחות בכל הקשור לכדור הכתום. היום (רביעי, 15:30) הם יצטרכו להוכיח את זה ברבע גמר המונדובאסקט מול לוקה דונצ'יץ' וסלובניה.
פורסם לראשונה: 18:30, 05.09.23
