כינור שני. כזה עוד לא ראינו: כריס פול ויאניס עלו למשחק גמורים. בלי רגליים ובעיקר בלי אוויר. אחרי חמש דקות, פול שם את הכדור בידיים של דווין בוקר, הלך הצידה והתכופף עם הידיים על המותניים. גמור. יאניס עוד לא התחמם וכבר קיבל חילוף.
העייפות של שני הכוכבים המובילים העבירה את שרביט המשחק לכוכבי המשנה. המשחק הכי צמוד בסדרה הוכרע בדו קרב בין מידלטון לדווין בוקר. מידלטון (מחמאות למאמן בודנהולצר שנשאר על התבנית הזו) עשה את רוב הסלים שלו מפיק אנד רול עם יאניס שפיניקס לא מצאה תשובה עבורו. בוקר (המצווה שהעביר לו קובי ברייאנט, תהיה אגדי, כתובה על נעליו) עשה תחרויות קושי בקליעה עם עצמו. צעד וחצי ברגל הלא נכונה, פליק פלאק לאחור, קליעה ביד שמאל החלשה שלו, מלווה בקפיצה לאחור, בורג, זריקה בקשת מעל הידיים של יאניס. כאלו.
זה היה דו קרב מרהיב של קלעים, אבל בסופו של דבר המשחק עדיין הצטמצם לפול ויאניס. יאניס מצא דרכים לעזור לקבוצה שלו: רדיפה אחרי כדורים אבודים, שתי חסימות גאוניות, עזרה בהגנה, החסימה בפיק אנד רול למידלטון והפחד מיאניס השאירו למידלטון הרבה זריקות טובות. פול, במקרה הטוב, היה אנמי. מעט מדי תוקפנות ויוזמה, חוסר שליטה בקצב המשחק, לא הלך לקו, לא שיתף מספיק את החברים, לא שמר מספיק טוב על הכדור. יאניס ופול באו למשחק הזה עייפים, יאניס מצא דרכים טובות יותר להסתיר את העייפות שלו.
תולעת. פי. ג'יי טאקר הוא לא שחקן כדורסל. אולי בהגדרה. בתכלס מדובר בגרסת הכדורסל של הסטקסנט (וירוס מחשב שפגע בתוכנית הגרעין האיראנית). לטאקר אין משימת כדורסל אמיתית. שימו אותו בחנות זכוכיות והוא יהיה אבן, שימו אותו בתה, הוא יהיה מלח. המשימה היחידה של טאקר היא להרוס, להפריע, לשבש, להוציא את הפאן.
יש משהו בך שרוצה לתמוך בטאקר. טאקר מוציא מעצמו מאתיים אחוז. הוא הזיע את כל הדרך שלו לאיפה שהוא נמצא בו כיום. יש משהו מקסים בערך שלו כפועל שחור, כאנדרדוג נצחי. הוא בחיים לא יהיה דווין בוקר. התפקיד שלו הוא להפוך את בוקר, או דוראנט, לסוג של טאקר. ברגע ששני שחקנים הגיעו לחמש עבירות במשחק וירדו לנוח, טאקר ובוקר, טאקר הרוויח את הלחם שלו. או אולי לא סחט את הפאולים הללו, אבל הוא לקח את המשחק לכיוון הטאקר. אפילו את המשרוקיות של השופטים הוא והצליח לשבש לפחות פעמיים.
אתה רוצה שטאקר ינצח. באמת. הוא מסמל את כל מה שאתה אוהב בספורט. ועדיין אתה מקווה שבוקר ישחיל אותו. בוקר הוא האסתטיקה של המקצוע שלו. טאקר הוא הסטקסנט המזיע. מילווקי לא ניצחה אתמול את פיניקס בסטטיסטיקות היפות: היא פיגרה אחריה בכל טבלאות האחוזים. היא ניצחה בטבלאות הזיעה, המאמץ, הרצון: חטיפות כדורים, ריבאונד התקפה, הליכה לקו, ניצחונות במאבקים על כדורים אבודים. היא ניצחה בכדורסל של טאקר. טאקר קלע אפס נקודות.
מניאקים. מילווקי, וזאת מחמאה עצומה ליאניס, היא קבוצה שסובלת ממעברים קיצוניים באישיות שלה, הפרעה דו קוטבית במצב צבירה של מועדון כדורסל. קבוצת ההגנה הכי טובה בליגה לפני שנתיים, בניצוחו של יאניס, הפכה לקבוצת ההתקפה הכי טובה בליגה השנה, גם בניצוחו של יאניס. זה היה בעונה הרגילה. בפלייאוף, הכל שוב התהפך: מילווקי מנצחת בהגנה. ההתאמות שהיא עשתה משני ההפסדים הראשונים, העובדה שהיא גילחה 16.5 נקודות למשחק בממוצע בשני המשחקים האחרונים לעומת התפוקה של פיניקס בשני הראשונים, היא עדות לכך שמילווקי החליטה לנצח את הסדרה הזו בהגנה.
מילה טובה למאמן בודנהולצר שבניגוד לשנים קודמות ולהתעקשות שלו על סכימות שלא עבדו, מגלה גמישות מחשבתית הרבה יותר גדולה שאפשרה למילווקי לחזור לסדרה וגם למשחק לפנות בוקר (בין רביעי לחמישי).
ההתאמה הכי גדולה שמילווקי עשתה היתה בשמירה על פול. בודנהולצר וצוות המאמנים התחילו את הסדרה עם שמירה של גבוה על פול וחילוף בכל מחיר. פול חגג. זה היה יותר מדי קל. בשני המשחקים האחרונים, פול עבר לטיפול הולידיי. הולידיי יושב עליו מהרגע שפול מקבל את הכדור, מציק לו, יושב לו על הגב. פול צריך לשחק עם הגב לסל רק כדי לעבור את החצי. זה מתיש, בעיקר מנטלית. כמות איבודי הכדור של פול בשלושת המשחקים האחרונים (15) היא לא נורמלית. משהו מפריע לו. למשהו הזה קוראים הולידיי.
ועדיין, יתרון הביתיות נשמר. לפיניקס יש שחקנים שמשחקים הרבה יותר טוב ועם הרבה יותר בטחון בבית. מילווקי הוכיחה בכל סדרה שהיא יכולה לחזור. היא צריכה לשחק את ההגנה הזו עכשיו בפיניקס. עניינים כמו משחק ביתי יכולים לקחת קבוצה עד גבול מסוים. זה הזמן של מונטי וויליאמס לעשות התאמות משלו.
