ניו יורק ניקס שונה מאוד משלוש הקבוצות האחרות שפייבוריטיות בחצאי הגמר של פלייאוף ה-NBA. כוכב המשנה שלה (ג'וליוס רנדל) פצוע, ולג'יילן ברנסון אין צ'ט הולמגרן או קרל אנטוני טאונס משלו. אבל בעיקר, מדובר בקבוצה מאוד קצרה. היא הייתה קצרה גם במהלך העונה הרגילה, כי ככה טום ת'יבודו אוהב את הקבוצות שלו, והיא הפכה לממש ממש קצרה בפלייאוף, כי באפריל היכולת של ת'יבודו לסמוך על שחקנים מתקצרת בכ-20 אחוז, ועכשיו הפציעות פשוט מתחילות לכרסם בה.
כשמשווים את זה לרוטציות הארוכות והכישרוניות שיש באוקלהומה, מינסוטה ובוסטון, עולה השאלה: למה זה עובד לניקס, שהלילה (בין רביעי לחמישי) עלו ל-0:2 בסדרה מול אינדיאנה, אבל לא עובד, למשל, לדנבר נגד מיניסוטה. התשובה הפשוטה היא שאינדיאנה היא לא מינסוטה. זה נכון, אבל זה לא רק זה.
2 צפייה בגלריה
הניקס כופים את הרצון שלהם לנצח. אייזיאה הארטנשטיין והארט
(צילום: ELSA / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
הניקס היו הלילה על החבלים - מיצ'ל רובינסון נעדר בגלל פציעה, ברנסון צלע, או.ג'יי אננובי שהיה הטוב ביותר על הפרקט נפצע ברבע השלישי ולא חזר. ואז דונטה דיוינצ'נזו התחיל לקלוע שלשות וסלי ליי אפ אקרובטיים, ברנסון שכח מהפציעה, ג'וש הארט השתלט על כל כדור עזוב או כדור חוזר בהתקפה. הם היו על החבלים, פקחו את העיניים, נופפו באגרופים, ואמרו לפייסרס: "זהו? זה כל מה שיש לכם להציע?", ויתרון של 12 נקודות בתחילת החצי השני התאדה בצונאמי של שתיים-שלוש דקות.
הניקס לא מנצחים. הם כופים את הרצון שלהם לנצח. כל 48 דקות הם מבצעים ניתוח להסרת איברים פנימיים על המגרש. אין שם חן. יש תחרותיות. אין שם לא אומנות ולא מדע. יש רוח קרב. הם לא מנצחים, הם כופים את הרצון שלנו על התוצאה של המשחק. הקבוצה הזו היא הרוח האמיתית של ניו יורק. אתה לא מוותר עד שלא נגמרו כל הסיכויים שלך להצליח, להגשים. אתה לא מוותר עד שהיריב שלך נופל על הברכיים מהמאמץ. אין פלא שהיא אהובה כל כך. הקבוצות של פטריק יואינג היו יותר מוצלחות והגיעו לשלבים כמעט הכי גבוהים, אבל הן לא היו אהובות כמו הקבוצה של ברנסון.
אנתוני אדוארדס הוא הבן האבוד של ג'ורדן?
(באדיבות one)
אפשר לא להתחבר לאובססיביות של טום ת'יבודו ולסבל שהוא מקרין ברדיוס של 10 מיליון קילומטר סביבו. אבל דבר אחד ברור: הוא החזיר את ניו יורק למפת הכדורסל, ומפת הכדורסל היא תמיד צבעונית ומספקת יותר כשניו יורק והאוהדים שלה בסביבה. ניו יורק אולי תקיז את דמה כבר במשחק הקרוב או בסדרה הבאה, ויכול להיות שהיא תלך כל הדרך. אם למדתי משהו השנה זה לא להמעיט במה שברנסון מסוגל לעשות, באיך שהוא כופה את הרצון שלו על ההגנה והמשחק. לטוב או לרע, אין קבוצה שמאפיינת את המאמן שלה על הפרקט כמו שניו יורק מאפיינת את טום ת'יבודו.
