הנראטיב הפופולרי של סדרת גמר ה-NBA, ובצדק לאור הרייטינג שזה יעורר, יהיה החזרה של קיירי ארווינג לבוסטון גארדן. הו, איזו קבלת פנים הוא הולך לקבל שם. אוהדי בוסטון הם נקמנים שלא שוכחים מישהו שהפעיל על הקבוצה שלהם את מנגנון ההשמדה כמו שעשה ארווינג. עיסוק נוסף סביב המעמד יהיה על השינוי המהיר שקבוצות מסוגלות לעשות ולהגיע לגמר ה-NBA אחרי שנה שבה לא הגיעו בכלל לפלייאוף.
אבל הסיפור האמיתי הפעם הוא העובדה שלוקה דונצ'יץ' הנפלא, הנשגב, הבלתי ייאמן, ה"זה לא אמיתי", יכול להפוך לכוכב האירופאי השלישי בארבע שנים שמוביל את הקבוצה שלו לאליפות נגד יריבה כל אמריקאית. יאניס אנדטוקומבו היה הראשון, אבל הוא ניצח את האמריקאים במשחק שלהם: שריריות, אתלטיות וכוח. האליפות של ניקולה יוקיץ' ודנבר כבר שידרה בערוץ אחר: שחקן לא אתלט, לא שרירי, שפירק לחתיכות את לברון ג'יימס, הסמל של המשחק האמריקאי, בדרך לאליפות.
דונצ'יץ' קרוב הרבה יותר למודל יוקיץ'. גם הוא לא אתלט במיוחד, אירופאי ונטול יתרונות פיזיים על היריבים שלו. שניהם היו גניבות דראפט: יוקיץ' נבחר באמצע הסיבוב השני, דונצ'יץ' נבחר שלישי והועבר מיד לדאלאס תמורת טרה יאנג. אבל דונצ'יץ' הוא כבר תוצר יותר בינלאומי מיוקיץ', ערבוב בין יבשות. יש לו SWAGGER, הוא עסוק בטראש טוק, הכדורסל שלו הוא 70 אחוזים סלובניה, 20 אחוזים ריאל מדריד ו-10 אחוזים כדורסל שכונות של אחד על אחד.
מינסוטה הצליחה למנוע את הדו-קרב בין הסרבי לסלובני בגמר המערב, אבל זה יקרה בסופו של דבר. זה חייב לקרות. בינתיים, דונצ'יץ' יתמודד מול בוסטון - קבוצה שאין יותר אמריקאית ממנה (לפחות עד שקריסטפס פורזינגיס יחזור מהפציעה).
דונצ'יץ' המשיך את הקליניקה שלו במהלך הפלייאוף הזה בכלל ונגד מינסוטה בפרט. אלה לא הקליעות הבלתי אפשריות מ-9 מטר ומעלה ברבע הראשון (בזריקות הספיציפיות הללו של לוקה, כשהכדור מקבל באוויר אלרגיה לטבעת ומתערסל ברשת), אלא העובדה שהוא בא למשחק כדי לשים את הרגל שלו על הגרון של מינסוטה ולהוציא ממנה החל מהשנייה הראשונה את האוויר מהמפרשים, את החשק להילחם ואת המוטיבציה.
בסוף הרבע ראשון היה ברור שלא יהיה פה קאמבק, שדונצ'יץ' לקח לזאבים את הנשמה. 20 נקודות ברבע, לעומת 19 בסך הכל לטימברוולבס. דונצ'יץ' הניח באכזריות את היסודות, ואחריו הצטרפו יתר חלקי התזמורת לשיר פרידה ממינסוטה.
יש שיגידו שלבוסטון יש את ההגנה השלישית בטיבה בליגה, שיש להם מלא אתלטים שיחלקו ביניהם את השמירה על דונצ'יץ' - אבל אני חושש שהכוכב של דאלאס הגיע לאיזו ערבה ספורטיבית שהוא תלוי רק בעצמו. כבר לא מרגישים ממש את הפציעות שלו, והוא כבר הפסיק לבכות אצל השופטים. דונצ'יץ' נמצא בזון ספורטיבי. מי שלא מתעורר לראות אותו, לא אוהב כדורסל.
ולמי שמתעקש: מינסוטה זרקה עליו את ג'יידן מקדניאלס, אנתוני אדוארדס, קייל אנדרסון, נאז ריד ועוד כמה שאני בטח שוכח. דונצ'יץ', בעודו נותן גם לקיירי ולשאר השחקנים לפרוח, קלע 32.4 נקודות בממוצע לאורך הסדרה. נגד קבוצת ההגנה הכי טובה בליגה. יתרון ביתיות? דאלאס ניצחה בשלושת המשחקים במינסוטה. למה שדונצ'יץ' עושה כרגע, האמנות הספורטיבית שהוא מייצר, אין באמת מגבלות של בית או חוץ.
העוגן השלישי של דאלאס
הרוקי דרק לייבלי הפך לשחקן השלישי הכי חשוב של דאלאס אחרי לוקה וקיירי. הוא שומר קבוצתי ואישי נהדר, והוא גבוה שיכול לכסות מרחקים בהגנה ללא סרבול. הוא מגן מעולה על הטבעת, הוא קולע באחוזים מצויינים והוא נע מצויין כדי לאפשר לארווינג ודונצ'יץ' אפשרויות מסירה לנקודות קלות מתחת לסל. מי שמסתכל עליו מתקשה להאמין שמדובר ברוקי. עוד גניבה מצויינת של דאלאס בדראפט.
אבל המקום שבו לייבלי באמת משנה את הצורה שדאלאס נראית, הן דווקא הדקות שבהן דונצ'יץ' יורד לספסל. ברגעים אלה לייבלי משחק יותר על הפוסט, ושם הוא נותן לדאלאס אלמנטים שהיא לא מקבלת מדניאל גאפורד (שגם הוא מצויין בקטגוריות שציינתי למעלה).
מעבר לכך, לייבלי משדר ביטחון ברגע שהוא מקבל הכדור. הוא רואה וקורא את המשחק נהדר, המסירה שלו כמעט תמיד נכונה ומדוייקת. הדקות שבהן לייבלי משחק עם קיירי הן הדקות שבהן פי.ג'יי וושינגטון ודרק ג'ונס פורחים עם הקליעות מעבר לקשת. הרבה מזה קורה בזכות הנוכחות של לייבלי כשחקן פוסט באזור קו העונשין.
את הסדרה נגד מינסוטה לייבלי סיים עם 16 מ-16 מהשדה, והוא היה אחד מהעוגנים העיקריים במשחק ההגנה המבריק שהציגה דאלאס לאורך גמר המערב. הטקטיקה של לתת לשחקנים הפחות התקפיים של הוולבס, כמו רודי גובר בתחילת המשחק הלילה, עוד ועוד הזדמנויות בהתקפה, מחקה בסופו של דבר חלק מהזהות של מניסוטה בהתקפה.
ובכלל, לא רק שדאלאס עלתה לגמר אחרי שלא הגיעה לפלייאוף בשנה שעברה, אלא שאני מתקשה לחשוב על עוד קבוצה שהעברות אמצע העונה שלה השפיעו עליה בצורה כל כך קיצונית כמו המאבריקס העונה, בעיקר בהגנה.
4 צפייה בגלריה
חנך את דונצ'יץ', ועכשיו רואה אותו ממשיך את ההשתלטות של הכדורסל האירופאי. דירק נוביצקי
(Tim Heitman/AFP)
היורש של נוביצקי
הם שיחקו ביחד רק שתי עונות, ובסך הכל 42 משחקים. אבל השרביט הועבר בצורה מסודרת. דירק נוביצקי היה האירופאי הראשון שלקח קבוצה לאליפות (ושוב, מול לברון ג'יימס בשיא אונו), הוא חנך את דונצ'יץ' בדאלאס, ועכשיו הוא יישב בשורות הראשונות כדי לראות את היורש שלו הופך את השליטה האירופאית בכדורסל העולמי לסוג של הרגל.
להיזהר מהשדון מבוסטון
אם אפשר, אז שדונצ'יץ' לא יחליף נורות בשבועות הקרובים, לא יחתוך עגבניות לסלט, לא יטפס על סולמות ושיימנע מכל פעילות העלולה להשבית אותו בסדרת הגמר. קללת השדון הבוסטונאי נמצאת בעיצומו של מסע דרכים ממיאמי לקליבלנד ולאינדיאנה, ותחזיות מטרולוגיות צפו בו נד דרומה לכיוון טקסס.
הרגע המביך שהשאיר את לוקה דונצ'יץ' בהלם
(ONE)
