אני חושב שללוקה דונצ'יץ' היה רגע בודהיסטי של חשבון נפש, לפני קצת יותר משנה. הוא ישב בשילוב רגליים על המיטה הענקית שלו ועשה ספירת מלאי:
אני שחקן התקפה אבסולוטי, יצרן נקודות, אני קורא את המגרש יותר טוב מכל שחקן אחר שלא קוראים לו ניקולה, אני מוסר מהפנט, אני מחזיק בכדור בהתקפה שמונים אחוז מהזמן, אני לא נותן לשחקנים אחרים להתבטא, הם די לא סובלים אותי בגלל זה, אני מלך הסלים, אני בחמישייה הראשונה של העונה, אני בחמישייה של האולסטאר, אין עליי עוררין, אבל הגעתי רק פעם אחת לגמר המערב, ואני שונא, מתעב, יש לי אלרגיה להגנה. כי מי יכול לשמור אחרי שבזבז את האנרגיה שלו בכדרור אין סופי בהתקפה? ואם להודות על האמת, יש לי קצת בטן, אני צמיגי איפה שאמור להיות שרירי.
וכשהסלובני גמר לעשות את חשבון הנפש וספירת המלאי, הוא נכנס ללופ של מודעות מסחררת והבין: אני ג'יימס הארדן, רק ללא זקן העבות.
אני חושב שההעברה של קיירי ארווינג בפברואר 2023 לדאלאס, הצילה את דונצ'יץ' מהגורל הזה. לוקה כבר שיחק עם כישרונות, אבל גם קריסטפס פורזינגיס וגם ג'יילן ברנסון נבלעו על ידי הצל העצום שלו. ההגעה של ארווינג לחצה אצלו על כפתור. הוא הבין שחלון ההזדמנויות שלו נסגר, שהוא עשה לעצמו שם של אחד שאי אפשר לפרוח לידו, שכולם בדאלאס אמורים לעבוד עבור המניירות (והכישרון הדורי) שלו.
דונצ'יץ' נותן לארווינג את החללים שלו לפעול, להשתלט על המשחק. במקום לרטון על ההעברות ההגנתיות של דאלאס במהלך העונה, הוא נרתם לשחק הגנה. הוא אף פעם לא יהיה ברוס בואן, אבל הוא מנסה. זו עדיין הקבוצה של דונצ'יץ', אבל זה כבר לא דונצ'יץ' שיש לו קבוצה.
הלילה (בין שבת לראשון), דונצ'יץ' נתן לפי.ג'יי וושינגטון להשתלט על החצי הראשון ולארווינג על החצי השני. דונצ'יץ', במאבק פיזי עצום מול לו דורט, לא כפה את עצמו על המשחק. הוא הלך למקום שבו מנצחים משחקי וסדרות פלייאוף. הוא הוריד 15 ריבאונדים ועזר לדאלאס להוביל בקטגוריה הזו 41:48 (6:15 בריבאונד התקפה). עד כמה זה חשוב? 79.2 אחוז מהקבוצות שמנצחות בקרב הריבאונדים סיימו כמנצחות בפלייאוף הזה.
הרגע המביך שהשאיר את לוקה דונצ'יץ' בהלם
(ONE)
פורסם לראשונה: 10:53, 12.05.24
