האבולוציה של ה-NBA היא נצחית ובלתי ניתנת לעצירה. בדרך כלל יוזמה של אדם, שחקן או קבוצה אחת, ואז העתקה בניסיון לשחזר את ההצלחה או לכל הפחות את קו המחשבה שנתפש ככזה שאמור להוביל לאליפות. אפשר לומר שכיום, הבנייה לאורך זמן, זו שבסופו של דבר מביאה תארים ברוב המקרים – כמו השושלת של גולדן סטייט (בלי קווין דוראנט) או מה שדנבר עשתה בעונה שעברה – היא לא מה שבעלים אגרסיביים מחפשים, ויש לא מעט כאלה. כך נוצרו צמדי הכוכבים, משם שלישיות הכוכבים, ועכשיו, לקראת חזרת הליגה, אנחנו נמצאים בתור הזהב של חמישיות האימה. האם זה שיאו של הטרנד? זה תלוי מאוד בדרך שבה תתפתח העונה, וגם צריך לזכור שלא פשוט להרכיב קבוצה כזו, אבל אחרי המהלכים שביצעו שלושה מועדונים הקיץ, אי אפשר להתעלם מהקו הקיצוני שמכתיב את ההתנהלות שעומדת בניגוד ל"תהליך" ב-NBA.
פיניקס, בוסטון ומילווקי נכנסות לעונה החדשה אחרי אול-אין נדיר ומשולש. הן ויתרו על העתיד בשביל להשיג אליפויות בחלון זמן של השנתיים הקרובות. הן לא בחלו בשום טרייד כדי להרכיב לעצמן סופר טים. הן היו מוכנות להיתקע בלי בחירות דראפט סבירות בשנים הקרובות, או ספסל רציני, כדי להחזיק קבוצה שגם במשחק וידיאו לא היו נותנים לכם להרכיב. כל אחת עשתה זאת בדרך אחרת. עבור כל אחת, העונה תוכתר ככישלון אם זה לא יסתיים עם טבעת.
יש מספיק כדור בשביל כולם?
פיניקס הנוכחית הורכבה במספר שלבים, אבל המהלך החשוב ביותר היה מחוץ לפרקט – כאשר כמעט לפני שנה מאט אישביה רכש את הסאנס מהבעלים השערורייתי רוברט סארבר. לא רק שהאווירה השלילית נעלמה ממסדרונות המועדון עם העזיבה של סארבר הגזען והמיזוגני, אלא שהמיליארדר הצעיר אישביה נכנס בכל הכוח כדי להביא לפיניקס אליפות ראשונה. תוך פחות מ-12 שעות – 12 שעות! - בסיום חלון ההעברות של פברואר, הסאנס ניצלו את ההתפרקות הסופית של קבוצת כוכבים אחרת, ברוקלין, ונתנו לא מעט נכסים כדי להביא את קווין דוראנט ולצרף אותו לכריס פול, דווין בוקר ודיאנדרה אייטון. בכך, אישביה נתן את הטון לציפיות שנבנו במועדון. אחרי ההדחה בסיבוב השני בפלייאוף הוא חתך את המאמן המוערך מונטי וויליאמס, שבנה קבוצה איכותית, והביא את פרנק ווגל בעל הקבלות – אליפות הבועה עם הלייקרס.
פול היה רכש מוקדם יותר, בוקר ואייטון היו בחירות דראפט מעולות של הסאנס בתקופה שחשבו לבנות בסבלנות סגל. דוראנט הוא שחקן של הכל או כלום, ופיניקס לא רוצה שימשיך ליעד הבא – ולכן הקיץ היא ויתרה על פול ואייטון שנתפשו כחוליות החלשות, והנחיתה בין השאר את בראדלי ביל, שיצא מוושינגטון לראשונה.
ביל הוא סקורר נדיר ומוביל כדור שלא הופך את מי שסביבו לטוב יותר. לצד דוראנט ומכונת נקודות כמו בוקר, יש סיכוי שמישהו יכעס מאוד, מוקדם מאוד. ביל לא התמודד עם מצב כזה מעולם, דוראנט לא שיחק מספיק עם קיירי ארווינג וג'יימס הארדן בברוקלין כדי להבין אם זה מתאים, ובוקר מרגיש בצדק כמו המנהיג והפנים של הקבוצה בתור מי שצמח בה והקהל אוהב במיוחד.
אבל לפחות על הנייר, זה מבהיל. בתקופת ההכנה, ובדיווחים מהאימונים של פיניקס, מסתמן שהיא שמה את כל הקלפים על ההתקפה, כל הזמן, במהירות, בלי הנחות, בעוצמה. גרייסון אלן, שהגיע ממילווקי, אמר ל"אריזונה ספורטס" כי אין צורך ברכז אמיתי: "שלושתם יודעים להוביל כדור, ומי שינהל את ההתקפה הוא שזה שיגיע הכי מהר קדימה". בוקר הרגיע: "שלושתנו קולעים ברמה הגבוהה ביותר, אבל גם משחקים כדורסל נכון. לא היינו צריכים לעשות התאמות". כדורסל נכון? דני אבדיה אולי ייתן תשובה אחרת.
דיברנו על חמישייה. אי אפשר לזלזל בעובדה שפיניקס המירה את אייטון בבוסני הענק יוסוף נורקיץ', אחד הסנטרים הטבעיים הטובים ב-NBA. במשך זמן רב, הוא היה השחקן היחיד שדמיאן לילארד יכל לסמוך עליו בפורטלנד. הוא מוסיף ממד מסקרן לקבוצה – ייגע הרבה פחות בכדור ממה שהיה רגיל, אבל יהווה אופציה נוספת לקליעה במקרה הצורך, וגם מכניס אלמנט של הגנה בו אייטון התקשה. ווגל אמר ל"פאן ניישן" אחרי הניצחון על האלופה דנבר בהכנה: "הוא נתן פייט לניקולה יוקיץ' ועשה עבודה מצוינת". מי שישלים את החמישייה הוא הפורוורד הסולידי ג'וש אוקוגי. וזהו. על הספסל יש שני קלעים טובים בדמות אלן ואריק גורדון הוותיק שיוכלו להשתלב בסגנון, ומלבד זאת המחליפים מפוקפקים מאוד. זה הימור ענק כשחושבים על כך שהכוכבים כנראה יצטרכו להחזיק מעמד פיזית עונה שלמה ואז להילחם בפלייאוף אימתני.
רמת הבהילות: "10 מתוך 10"
המסלול של בוסטון היה שונה. הסלטיקס מסתובבים מאז 2017 על אותו ציר, עם ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון כבסיס, ובראד סטיבנס כסמכות המקצועית, קודם כל כמאמן ולאחר מכן כג'נרל-מנג'ר. סביב הרעיון הזה היא הגיעה פעם אחת לגמר הפלייאוף, שם הפסידה לגולדן סטייט, ועוד שלוש פעמים לגמר המזרח. אלו הישגים מצוינים, אבל מה שהתברר בצורה כואבת לסטיבנס בפלייאוף האחרון הוא שישנן שתי בעיות עקרוניות שפוגעת בו גם עם סגל עמוק יחסית, והן ניהול המשחק ואופציות הקליעה. זה הצריך החלטה קשה מאוד.
מרקוס סמארט, הלב והנשמה של הסלטיקס, נשלח לממפיס והודה שהיה שבור לחלוטין מכך. זה היה שיקול קר: הרכז הלוחמני הוא שחקן שאתה רוצה בצד שלך, מומחה הגנה, אבל שחקן נטול קליעה יציבה עם מספרי אסיסטים לא טובים מספיק בשביל ריצה לאליפות. הוא היה הצלע השלישית במשולש לצד טייטום ובראון, והוויתור עליו היה במידה רבה צעד קיצוני של סטיבנס. המהלך הזה איפשר לו לטפל בשתי הבעיות.
ראשית כל, הטרייד היה חלק מעסקה משולשת שהביאה את קריסטפס פורזינגיס לבוסטון. הבסטי של אבדיה (איזכור שני של הישראלי בכתבה על קבוצות אחרות, צ'ק) לא מסוגל להחזיק עונה שלמה באופן ברור, הוא ניימאר של ה-NBA מבחינת השרידות הפיזית והנטייה לפציעות, אבל אם הסלטיקס ישתמשו בו נכון, הם יקבלו סנטר עם יד רכה שצולף מכל מקום ומשדרג את ההתקפה, יותר מאשר הלוחם המנוסה אל הורפורד שהגיע מזמן לתקרה שלו.
בנוגע לבעיה השנייה – העונה הקודמת הייתה פנומנלית מבחינת טייטום, ששיחק כדורסל לא אנושי. בראון לא הרים את הרמה שלו בהתאם. הוא יכול לקלוע 40 נקודות בלי למצמץ, אבל במצב שנוצר בסגל הכדור היה אצלו ביד לא מעט, ולאורך כל הפלייאוף, במיוחד בגמר המזרח מול מיאמי, הוא הציג יכולת מחפירה מבחינת האיבודים. נראה היה שהוא יעביר את הכדור ליריבה בכל פעם שמסרו אליו, חוסר אחריות משווע וכשל בסיסי בביצוע ובהבנת התפקיד שלו. הוא צריך להיות המסיים ולא המנהל, ובזכות מילווקי, יש סיכוי שזה יקרה יותר.
לבאקס עוד נגיע, אבל כאשר הם העבירו את ג'רו הולידיי הקיץ, הם לא שיערו שבסופו של דבר הוא יתגלגל ליריבה הכי גדולה במזרח. הרכז המעולה היה שייך לפורטלנד למשך כמה רגעים, ואז בוסטון התנפלה על המציאה כשהביאה אותו תמורת נכסים מהספסל ובחירת דראפט שקיבלה בטרייד על סמארט. הולידיי הוא לא קמבה ווקר, עוד רכז שבוסטון ניסתה לשלב בשלד הזה ללא הצלחה בעבר. למרות שהוא קולע מצוין, הדגש של הולידיי תמיד יהיה יותר על חיבור הקבוצה. בניגוד לחבר'ה של הסלטיקס הוא כבר לקח אליפות עם מילווקי. אולי הוא לא נפיץ כמו דמיאן ליליארד – השחקן שמילווקי הביאה במקומו – אבל במכלול של בוסטון הוא בדיוק מה שהיה נחוץ.
אז יש את הולידיי, בראון, טייטום ופורזינגיס, ארבעה חלקים מפחידים של חמישייה אחת. דרק ווייט, שהיה יופי של שחקן שישי, יהיה כנראה החמישי ברשימה הזו, חמישייה ברמה לפחות של פיניקס. וגם כאן המצב רע כשמגיעים לספסל. לסאנס ממילא לא היה הרבה לתת הקיץ, והם התרוקנו כמעט לחלוטין. בוסטון שונה – הספסל שלה היה ברובו איכותי, אבל היא מחקה אותו בשביל הולידיי ופורזינגיס. מלקולם ברוגדון, רוברט וויליאמס וגרנט וויליאמס עזבו, אפילו בלייק גריפין הנשכח לא נשאר. יש שם כל מיני צעירים עם להט, כמו הרכז הצלף פייטון פריצ'ארד, אבל קשה למצוא שם מישהו שיכול אפילו לשחק בחמישייה של קבוצה אחרת בליגה, כולל החלשות ביותר. זו בעיה מהותית, שסטיבנס והמאמן ג'ו מאזולה מאמינים שיוכלו לאזן בזכות המרכיבים החדשים בהתקפה שיאפשרו הרכבים שונים. נראה שהם יהיו חייבים להתחזק בשחקן ותיק עם תיאבון לאליפות שיסתפק בחוזה נמוך. טייטום נשאל לאחרונה על רמת הבהילות במועדון. "10 מתוך 10", הוא השיב בכנות. "כולם מרגישים את זה. אנחנו רוצים אליפות".
דיים טיים
על פניו, חלקכם לא יסכים עם הקביעה שמילווקי נמצאת באותה קטגוריה מבחינת החמישייה. עמדת הקלעי באמת בעייתית (אולי מאליק ביזלי, או בכלל הפייטר פאט קונוטון), אבל ישנם שלושה פרמטרים חשובים שמצרפים אותה לרשימה: קריס מידלטון וברוק לופז, אם יהיו כשירים, כבר זכו באליפות עם הקבוצה, היו משמעותיים בתואר ולא מהווים חלקים מולחמים שצריכים להתאקלם – הם בדי-אן-איי של מילווקי. שנית, כמו הסאנס והסלטיקס, הקבוצה הלכה אול-אין בשביל אליפות מיידית. שלישית, השילוב של לילארד ויאניס אנדטוקומבו מסעיר יותר מאשר מה שיש אצל שתי הקבוצות האחרות.
ישנה הרגשה שלילארד הוא זיקוק שמחכה לטוס לשמיים. הוא סוחב שנים של כשלונות בפורטלנד, ותקופה ארוכה בה ייחל לטרייד ושבר את הכלים מול הבלייזרס כדי שיאפשרו לו לעבור לקבוצת אליפות, ספציפית מיאמי. אבל ההיט לא הציעו לפורטלנד תמורה ראויה והעסק נתקע – עד לעסקה הסיבובית עם מילווקי בה נכללה גם פיניקס. יש לו עכשיו, לראשונה בקריירה, סיכוי רציני לאליפות. הוא לקח את פורטלנד הרבה יותר רחוק ממה שהייתה שווה, וכעת נכנס למועדון שבנוי לתואר, עם סופרסטאר שיטען בו כוחות מחודשים. הפוטנציאל של מה שלילארד ויאניס מסוגלים לעשות פשוט מטורף.
"אני מרגיש אחרת", אמר לילארד, "יש קלעים בכל פינה על הפרקט, המגרש הרבה יותר פתוח. פתאום אני לבד מתחת לסל, הגבוהים דואגים מיאניס ואני יכול לעשות הטעייה של מסירה אליו כי הוא רץ קדימה. פשוט נראה שיש לי המון אפשרויות. לפעמים אני חושב לעצמי: 'זה רק בגלל שאנחנו באימון, או שבאמת נשחק ככה?'".
מילווקי באמת תשחק ככה. בצעד שביטא יותר מכל את היחס הפגום כלפי המאמנים בליגה, מילווקי העיפה בקיץ את מייק בודנהולזר אחרי ההדחה בסיבוב הראשון בפלייאוף, ובמקום האיש שהביא אותה לאליפות רק לפני שנתיים, נתנה לאדריאן גריפין את הג'וב הראשון כמאמן ראשי. הוא הסתובב שנים כעוזר בליגה, גם בבאקס, ואמנם הטיקט שלו הוא קודם כל הגנה נוקשה – משהו שהוא גם הדגיש מול התקשורת – אבל המטרה שלו היא הרבה יותר הנעת כדור ממה שהקבוצה הייתה רגילה, וכמו שלילארד הדגיש, ניצול הפוקוס של היריבות בשמירה על יאניס כדי לסדר מצבים לקלעים המוכשרים שסביבו. אלו דברים שגם בודנהולזר היה מסוגל לעשות, אבל הכעס על הסיומת של העונה שעברה, שבה מילווקי דורגה ראשונה במזרח, היה גדול מדי.
הצעד העוצמתי היה הכרחי מבחינת מילווקי. אם בפיניקס מדובר בבעלים אמביציוזי במועדון רעב, ובבוסטון בניסיון אחד אחרון סביב שלד חזק, כאן הייתה לבאקס מטרה אחת: להשאיר את יאניס בקבוצה. הוא אמנם מחויב מאוד, החוזה האחרון הוכיח זאת, אבל התסכול שלו מהעובדה שלא הצליח לקחת בינתיים יותר מאליפות אחת היה ברור. הבאקס היו מוכרחים להראות לו שהם מפיקים לקחים, ולהביא לו חבר כמו לילארד. הבונוס מבחינת מילווקי הוא שגם אם החמישייה מעט פחות נוצצת, הספסל שלה עדיף על פיניקס ובוסטון, עם פאט קונוטון, בובי פורטיס, קמרון פיין וג'יי קראודר. גם זה משהו.
לפני סיום, כדאי רק לציין שלדנבר כבר יש חמישייה מעולה שהביאה אליפות, והיא עשתה את זה בצורה הרבה יותר חכמה ורגועה. עם זאת, העזיבה של ברוס בראון פגעה קשות בספסל. ודבר שני, יש מנצחת גדולה שעברה כאן כמו חוט השני בין כל הקבוצות: פורטלנד חיכתה זמן רב כדי שתקבל הצעה ראויה על לילארד כדי שתוכל להיבנות מחדש. היא מסיימת את הקיץ בלעדיו ובלי נורקיץ', אבל עם בסיס חדש: אייטון, ברוגדון וג'רמי גרנט המנוסים, הרוקי המבטיח סקוט (Scoot) הנדרסון שנבחר שלישי בדראפט, וצעירים מצוינים כמו מאטיס ת'ייבול, שיידון שארפ ובמיוחד אנפרני סיימונס.
טרנד האול-אין כאן כדי להישאר? דברו איתנו ביוני ונראה. עד אז, כדאי שנתכונן לעונה ייחודית.
פורסם לראשונה: 13:57, 20.10.23
