לשחקנים כדורגל רבים יש איזו רוטינה, סדרת פעולות קבועה שהם מבצעים לפני משחקים. עבור חלקם מדובר באמונה טפלה, אצל אחרים המטרה היא מוטיבציה או הכנה מקצועית. הקטע של רישרליסון, כבר שנים, הוא להדליק את הטאבלט שלו באוטובוס בדרך לאצטדיון ולצפות בשערים של רונאלדו "פנומנו". אחרי הצמד שכבש מול סרביה כבר מדברים בברזיל על כך שלנבחרת יש סוף־סוף חלוץ בכיר, משהו שלא היה לה במונדיאל מאז אותו רונאלדו.
ברזיל ידועה בכדורגל השמח, אותו יש בעיקר בהתקפה. בשערים, אותם מבקיעים סקוררים. ברוב הטורנירים הגדולים היו לה חלוצי ענק, מפלה וקארקה לרומאריו ורונאלדו, אבל במשך שלושה גביעי עולם רצופים, האחרונים, לא היה לה סופרסטאר בעמדת החלוץ המרכזי. ברוסיה החלוץ הפותח היה גבריאל ז'סוס הצעיר, אז לא בשל כמו היום, והוא לא כבש בטורניר אפילו שער אחד. במונדיאל הביתי שהגיע קודם היה זה פרד, חלוץ פלומיננזה, ששיחק נורא. בדרום אפריקה החלוץ הפותח היה לואיס פביאנו. אלה לא השמות של פעם.
גם רישרליסון הוא עדיין לא השם הזה, אבל במשחק הראשון, מול סרביה, הראה שהנה, אולי לברזיל כן יש עכשיו חלוץ מרכזי מוביל. הצמד שלו הביא ניצחון, והשער השני, בחצי־מספרת אדירה, מועמד כבר עכשיו לשער היפה בטורניר. ניימאר הפצוע יחזור רק לשמינית הגמר, מה שמעלה את הצורך בשערים של החלוץ. רישרליסון, לפני ז'סוס שיושב על הספסל, הוא האיש הנבחר למשימה.
נסיעה בכיוון אחד
הוא לא היה אמור להיות שם, בקטאר. שבועות בודדים לפני שהמאמן צ'יצ'ה הכריז על רשימת הנוסעים למונדיאל, רישרליסון בן ה־25 בכלל היה על קביים, פצוע. "אני הרוס", הוא אמר אז, "הייתי כל כך קרוב להגשים את החלום שלי". רישרליסון חשב שאין לו סיכוי, הרי צ'יצ'ה אמר שהוא לא מתכוון להמר ולזמן שחקנים שמצבם הרפואי לא ברור. אבל המאמן שינה את דעתו - רישרליסון הוא האיש שלו, רוצה לראות אותו בפנים.
רישרליסון כבר זכה עם הנבחרת בטורניר האולימפי ובקופה אמריקה, והמדים הצהובים חשובים לו מאוד. על גופו קעקועים רבים, בעיקר של דמויות מצוירות, מדראגון בול ועד באגס באני ודאפי דאק, אבל המרכזי, זה שנמצא על החזה, הוא קעקוע של לב ובתוכו דגל ברזיל. המדינה מעל הכל.
רישרליסון עבר דרך ארוכה כדי לייצג אותה. הוא גדל, כמו שחקנים רבים, בשכונת עוני בעיר נובה ונסיה, "כמו פאבלה, אבל לא בדיוק", לדבריו, ומכר ממתקים ברחוב בזמן שכל חבריו מכרו באותה פינת רחוב סמים. "כולם מכרו סמים ברחוב כי ראו בזה כסף קל, הרבה כסף", הוא סיפר בראיון. "ידעתי שזה רע אז מכרתי שוקולד וגלידה. הם אמרו לי, 'נו בוא לפה, אל תהיה ילדה קטנה, תעשן איתנו, תמכור איתנו', אבל הייתי חזק".
החוזק כמעט לא עזר לו. בגיל 14, בזמן ששיחק כדורגל בשכונה בדרום ברזיל, התייצב מולו ברון סמים, הצמיד אקדח למצחו ושחרר את הנצרה, ממש כמו בסרטים. גם לבכירי הפושעים היה ברור שכל השכונה מתעסקת בסמים, לא יכולה להיות אפשרות אחרת. נאמר לו לרוץ, לברוח, והוא רץ, הכי מהר שהוא רק יכול.
במקביל, קריירת הכדורגל לא התרוממה ורישרליסון הנער נדחה על ידי קבוצות רבות. אתלטיקו מיניירו, הנמצאת רחוק מאוד ממקום מגוריו, הסכימה לקבלו למבחנים. רישרליסון אסף את כל הכסף שהיה לו, רכש כרטיס בכיוון אחד לבלו הוריזונטה, ויצא למרחק 600 ק"מ מהבית. אין דרך חזרה, במשמעות הכי חזקה שלה. הזדמנות אחרונה להיות שחקן.
כשהיונה בוכה
לא היה צורך לחזור, רישרליסון עלה על דרך המלך. שנה אחת בבוגרים סידרה מעבר לפלומיננזה, עוד שנה מעבר לווטפורד, עוד שנה והוא באברטון ובנבחרת. התקדמות מטאורית. בקיץ האחרון, אחרי 4 שנים ו־43 שערי ליגה באברטון, שילמה עליו טוטנהאם 58 מיליון יורו.
רישרליסון עדיין לא הבקיע בפרמייר־ליג עבור טוטנהאם, בעוד ז'סוס רושם עונה מדהימה ביריבה ארסנל, אבל לצ'יצ'ה יש את הסיבות שלו למה להעדיף בהרכב את "היונה", כך מכונה החלוץ בשל חגיגות השערים שלו שבהן הוא מזיז את הצוואר, חיקוי לבעל הכנף. מעבר לאיכויות הברורות כמו מהירות, כדרור וסיומת (גם אם לא מושלמת), רישרליסון הוא שחקן של מוסר עבודה וריצה בלתי פוסקת. הוא עושה עבודה הגנתית כחלוץ ובנבחרת מפנה את ניימאר למשימות אותן מעדיף הכוכב.
ויש גם את העניין החברתי. לא סתם רישרליסון מחובר לדני אלבס, המבוגר ממנו בלא מעט שנים. הם מובילים את חדר ההלבשה. הריקודים של רישרליסון שוברים את הרשת, הוא מותח את השחקנים האחרים ומעלה את התוצאה לרשתות ואוהבים לומר עליו שהוא "מוזר בצורה טובה". בגמר קופה אמריקה רישרליסון הקדיש את השער שכבש לסבתא־רבתא שלו, אבל שכח את שמה בשידור חי. מספר פעמים הוא בכה לאחר שהוחלף, גם כשהקבוצה שלו הביסה את היריבה. בכלל, רישרליסון הוא איש של דמעות, לא מתבייש בזה. בברזיל מקווים לראות ממנו בעיקר דמעות של שמחה, כל הדרך עד לגביע.
