שליחי ynet ו"ידיעות אחרונות" עם אוהדי איראן
(צילום: עוז מועלם, קטאר)
הספר "כניעה" של מישל וולבק יצא לאור ב-2015, ותיאר את חייו של פרנסואה, פרופסור צרפתי בסורבון, על רקע בחירתו של מועמד מוסלמי לנשיאות צרפת (בסיוע המפלגה הסוציאליסטית) והתאסלמותה של צרפת דרך הפעלת חוקי השריעה.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
הספר שיצא באותו היום שבו התרחשה ההתקפה המזוויעה על משרדי שרלי הבדו, מערבב אמנם בין מציאות ודמיון, אבל עבור רבים הוא נחשב למוגזם. צרפת, ערש הדמוקרטיה, תהיה מוסלמית? מישהו שתה קצת יותר מדי מבאר הדמיון. אבל הנה מגיע המונדיאל ומתברר כי "כניעה" קורם עיר וגידים וקם לתחייה מדפי הספר לכר הדשא.
פיפ"א ידעה כבר קרוב לחצי שנה על הכוונה של הקפטנים של הנבחרות האירופיות לעלות למשחקים עם סרט זרוע עם שישה צבעים, לב והכיתוב "אהבה אחת". זהו סרט שמתכתב עם דגל הגאווה, אבל הוא יותר גנרי, יותר פוליטיקלי קורקט, לא מחבק ולא הולך עד הסוף. לפיפ"א זה לא הספיק והיא כעסה. לפי סעיף 13.8.1 של חוקת הגביע העולמי, הקפטנים של הקבוצות יחבשו סרט זרוע שיוענק על ידי פיפ"א.
פיפ"א הגישה את ההצעות שלה לסרט זרוע רק לפני יומיים. ההצעות שלה לא כללו את "אהבה אחת". פיפ"א איימה בכרטיס צהוב על מי שיעלה עם סרט כזה. האירופאיות התקפלו. זה קרה יומיים לאחר שפיפ"א, אפוד המגן של הדיקטטורה הקטארית, קיבלה בהכנעה את ההחלטה הקטארית לבטל את מכירת האלכוהול במהלך המשחקים. האם אנחנו צריכים כעת באמת להאמין שלהט"בים או יהודים צריכים להרגיש בטוח בקטאר? מי מבטיח שהקטארים לא יחזרו בהם וישתמשו בפיפ"א כדי להדריך את העולם לגבי שינויים? איזה אמבושים עוד מצפים לנו?
החברים של אינפנטינו
הקפטן הצרפתי הוגו לוריס הודיע כבר לפני שבוע שלא ילבש את הסרט. כמו דפים מתוך "כניעה", צרפת היא השחקנית האירופית הראשית בהשתלטות הכסף הקטארי על הכדורגל העולמי. כבר ב-2010 הזמין ניקולא סרקוזי את נשיא אופ"א מישל פלאטיני לפגישה בארמונו. פלאטיני נכנס לארמון, ובמקום להיפגש עם סרקוזי הוא נפגש עם שייח'ים מקטאר. חודש לאחר מכן הוא הצביע בעד קטאר לאירוח המונדיאל. שנה לאחר מכן קיבל בנו של פלאטיני ג'וב בשכר מטעם קרן השפע הקטארית. זמן קצר לאחר מכן הקרן קונה את פריז סן-ז'רמן, משקיעה בה שני מיליארד דולר ורומסת את חוקי הפייר-פליי של הכדורגל האירופי.
אף אחד לא מתעסק עם קטאר. היא מעניקה 37 מיליון דולר כנדבה כדי להביא אליה את אליפות העולם באתלטיקה. היא קונה אוהדים ושחקנים כשהיא מארחת את אליפות העולם בכדוריד. נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו, ברח מהחקירות בשווייץ, עבר עם משפחתו לבית מפואר בדוחא, ומאז מקיים יחסי קרבה גלויים עם בית המלוכה הקטארי.
הבחירה המחודשת שלו לנשיא פיפ"א תמומן על ידי הקטארים. אף אחד לא שם לב כמעט איך מרכז הכובד של הכדורגל עובר מאירופה לאסיה ומדינות ערב. בקונטקסט הזה, סרט זרוע תמים, הופך לגרזן פוליטי. תמיכה בזכויות אדם הופכת למשהו להתבייש בו. האירופים מגיבים בחוסר אחדות ופחדנות.
הפרזנטור בקהאם
אחרי השער השלישי של אנגליה, שוטטה המצלמה לדייויד בקהאם צוהל ביציע. בקהאם הוא מחלוצי המטרוסקסואליות, שחקן ואייקון אהוב על גברים ונשים וסמל סקס בקרב קהילת הלהט"בים. את כל זה בקהאם מכר עבור 150 מיליון ליש"ט לעשר שנים כדי להיות השגריר של קטאר, ולעזאזל זכויות ההומואים, הנשים, העובדים הזרים.
בקהאם הוא תמונת הפוסטר של מדינות המערב במונדיאל הזה. "האיש שמכר את העולם", שר דייויד בואי. שחקנים, מנהלים, מאמנים ועסקנים שהיו מוכנים לדרוך על כל ערך בשביל עוד נקודה ועוד מענק. היו למדינות המערב מיליון דרכים לעקוף את ההחלטה של פיפ"א (להחליף קפטן בכל משחק לדוגמה), וים של זמן לחשוב על פתרונות אחרים. הנבחרות היו יכולות ללכת עד הסוף, לקרוא את הבלוף של פיפ"א ולבדוק אם היא מוכנה להרוס את הטורניר בשביל סרט זרוע תמים. אבל הן החליטו להתקפל.
באים שחקנים מיליונרים ממדינות מערביות עם שום דבר להפסיד חוץ מכרטיס צהוב מסריח, ומחליטים לשלוף כרטיס אדום כלפי כל מה שהמדינות שלהם עומדות עבורו. לא יקרה להם דבר במדינות שלהם, הם יתקבלו כגיבורים.
הטלוויזיה האיראנית קוטעת את השידור בזמן ששחקני הנבחרת לא שרים את ההמנון
אני לא יודע מי תזכה במונדיאל. אולי אנגליה או גרמניה או צרפת או בלגיה. אבל זה לא מה שנזכור מהן, נזכור רק את העליבות הרופסת שלהן, ומולם 11 אריות באדום שסותמים את הפה בעת ההמנון האיראני כדי להביע תמיכה במפגינים בבית, עם אוהדים שדומעים ביציע מהאקט, עם רשת הטלוויזיה האיראנית שמנתקת את השידור ברגע שהיא קולטת את המחאה.
בני אדם שיכולים להפסיד הכל, את החופש, אפילו את החיים, בחזרה הביתה או אפילו בקטאר שמכילה מאות אנשי ביטחון איראנים. הם נלחמו, במקום שבו שחקני כדורגל עלובים שותקים, שתיקת הכוכבים היא הפסקול של הטורניר הזה.
