המשחק בין ארה"ב לאיראן מאיים להיות שדה מוקשים גיאופוליטי, שיתממש על הדשא בקטאר. גם המפגש הראשון בין הנבחרות בגביע העולם, ב-1998, היה רווי מתחים פוליטיים, אבל הם מתגמדים לעומת תופי המלחמה של השנים האחרונות, בעיקר מאז שטראמפ ביטל את הסכם הגרעין והורה על סנקציות חדשות נגד איראן.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
למתח הפוליטי מתווסף מתח ספורטיבי. ב-1998 איראן ניצחה את ארה"ב 1:2, אבל שתיהן הודחו בשלב הבתים. הפעם זה קרב על שמינית הגמר: האמריקאים חייבים ניצחון, לאיראנים יכול להספיק תיקו. זה כל מה שצריך כדי להפוך את המשחק הערב (21.00) לחבית נפץ פוליטית-ספורטיבית.
המשחק ב-1998 נערך תחת מעטה של מלחמה קפואה בין המדינות. שנתיים לאחר מכן הן קיימו משחק ידידות בקליפורניה, אבל אסון התאומים כעבור שנה סימן ירידה תלולה במערכת היחסים. התגרויות הדדיות, מלחמה על שטחים במדינה שלישית, וכעת סנקציות אמריקאיות ומרוץ איראני לנשק גרעיני. שתי המשלחות אפילו סירבו לשבת זו לצד זו בסבבי השיחות האחרונים, והעבירו ביניהן הודעות דרך הנציגים מאירופה.
רק שבכדורגל אין ברירה. חייבים להיפגש. ככה קבעה ההגרלה. האמריקאים מגיעים כשארצם על סף קרע פנימי יוצא דופן, האיראנים באים על רקע הפגנות החיג'אב ואלימות המשטר כלפי האזרחים. האמריקאים תומכים במחאת העם האיראני. גם השחקנים האיראנים, עד כמה שמתאפשר להם, תומכים בה. מה יקרה הפעם אחרי 90 דקות? לא ברור. מה שברור הוא שבלי נס, שתי הנבחרות הללו לא ייפגשו לשום משחק ידידות בזמן הקרוב.
הגיעו לצרפת כדי לנקום
הסנטימנטים במשחק הזה יהיו שונים, לפחות אצל האיראנים. במונדיאל ההוא בצרפת הם היו חדורי משימה ונקמה, בעיקר על הסיוע האמריקאי במלחמה נגד עיראק. חלק מהשחקנים אמרו כי הם מקדישים את השערים והניצחון לשאהידים שמתו במלחמה.
הפעם, השחקנים האיראנים ישחקו דווקא בעד המפגינים בארצם, במחאה שגובה קורבנות. במשחקם הראשון בקטאר הם לא שרו את ההמנון כאות הזדהות עם המחאה. ספורטאי עולה למגרש כדי לתת הכל ולהשיג את התוצאה הטובה ביותר, אלא שתוצאה כזו תשרת דווקא את המשטר השנוא עליהם, ותעזור לו להשתמש בניצחון – ועוד על האמריקאים – כמנוף ליחסי ציבור ולהרגעת ההפגנות.
(1998: המשחק ההיסטורי בין איראן לארה"ב)
המשחק ההוא הצית את דמיונם של רבים לגבי האפשרות שכדורגל ישמש כפריצת דרך דיפלומטית, כפי שטניס השולחן הפשיר את היחסים בין האמריקאים לסין. נשיאי שתי המדינות דאז (ביל קלינטון ומוחמד חתאמי) שלחו לקבוצות איגרות, ביקשו מהם לשמור על הרוח הספורטיבית והזכירו לשחקנים ולעסקנים כי מדובר רק בספורט; שחקני שתי הנבחרות לחצו ידיים על המגרש והתחבקו בצילום הקבוצתי; האיראנים הגישו לשחקני ארה"ב ורדים לבנים; וגם האוהדים שמרו על שקט ואחווה. זה היה משחק קשוח, אבל הוגן.
שנתיים לאחר מכן נחתו האיראנים בקליפורניה לסבב משחקי ידידות. למפגש עם נבחרת ארה"ב הגיעו 50 אלף איראנים שעזבו את מדינתם אחרי המהפכה. ביציעים נראו יותר דגלים איראניים מאמריקאיים. זו הייתה כמעט תחילתה של ידידות מופלאה, אבל אחרי שחתאמי הרפורמיסט ירד מהשלטון ב-2005 הגיעו לסיום גם מאמצי ההתקרבות דרך הספורט.
לא בטוח שהעם יחגוג
הנסיבות הפעם עלולות להיות הרבה יותר קשוחות: שיחות הגרעין תקועות, הסנקציות האמריקאיות על איראן נמשכות, והאחרונה העלתה הילוך בהעשרה ובהתקדמות לבניית הפצצה. ברורה מעל לכל ספק המעורבות והעזרה האיראנית למלחמה הברברית של הרוסים באוקראינה, בעיקר באספקה של מזל"טים שבהם משתמש הצבא הרוסי כדי להרוג אזרחים אוקראינים. זהו אקט שפותח מתרס ישיר כמעט לעימות בין איראן לארה"ב ולכוחות נאט"ו.
וכמובן, התמיכה האמריקאית בהפגנות למען הדמוקרטיה באיראן - שהתבטאה בימים האחרונים גם בהצגת הדגל האיראני, ללא המוטיבים האיסלאמיים, ברשתות החברתיות של התאחדות הכדורגל בארה"ב. הרשויות באיראן טענו שמדובר בניסיון לסלק את אללה מהדגל, ודרשו להשעות את ארה"ב מהטורניר. מאמן ארה"ב גרג ברהאלטר נאלץ להתנצל אתמול בשם ההתאחדות כדי להרגיע את הרוחות.
9 צפייה בגלריה
תיקו אמור להספיק להעלום אותם לשמינית הגמר. שחקני איראן חוגגים את הניצחון על וויילס
(צילום:עוז מועלם)
לא ברור מה יהיו הסידורים הביטחוניים לפני המשחק. ב-1998, בליון, הייתה המשטרה הצרפתית בהיערכות שיא בגלל ש-7,000 חברי ה"מוג'הידין חאלק", מיליציית טרור שיעית שפעלה בין השאר נגד האמריקאים, רכשה בלוקים שלמים של מושבים מתוך 42 אלף הכרטיסים. קשה להעריך מה יקרה הפעם, אבל ברור שתהיה תכונה גדולה לקראת המשחק הזה.
צריך גם לזכור את תגובת הציבור האיראני ב-1998: אחרי משחק העלייה למונדיאל נגד אוסטרליה, וגם לאחר הניצחון על ארה"ב, יצאו רבבות אזרחים לחגוג ברחובות. הם שתו אלכוהול והנשים הורידו את החיג'אב, ללא התערבות של משמרות המהפכה, כי גם הם אוהדי כדורגל לפני הכל. הפעם, כלל לא בטוח שניצחון איראני יגרום לחגיגות בקרב הציבור במדינה (בניגוד למהגרים שהגיעו לקטאר), ואם כן, מה תהיה תגובת המשטר לאלפי חוגגים עם אלכוהול ונשים ללא חיג'אב.
ומה קרה אחרי 1978
450 אזרחים איראנים נהרגו בהפגנות מאז "מחאת החיג'אב" פרצה בספטמבר לאחר שהצעירה מהסא אמיני מתה במעצר של משטרת המוסר. קרוב לעשרה אחוזים מהקורבנות היו ילדים. 18 אלף מפגינים נעצרו, רבים עונו ונפצעו. בארה"ב, בחירות האמצע רק הדגישו את הקיטוב ההולך ומתגבר. תקרית ירי רודפת תקרית ירי לצד אלימות גזענית. המפגש הערב יכול להצית אש גדולה, על המגרש, ביציעים.
עוד על המחאה האיראנית בקטאר
או שיקרה בדיוק ההפך. כלומר, הכדורגל יחדל לרגע להיות עוד זירה שאליה נמתחת הפוליטיקה הלאומית והבינלאומית, והשחקנים, המאמנים, העסקנים והאוהדים יצליחו שוב להמחיש שספורט הוא אסקפיזם אחד גדול, שאליו אפשר לברוח ל-90 דקות. משחק שינציח את הנורמליות על רקע אי-הנורמליות של המלחמות והקורבנות מחוץ למגרש. מפגש שאחריו כולם ילחצו ידיים, אבל יהיו גם מי שימשיכו לשאוף לחיסול האויב.
בעיני רבים נחשבת הנבחרת האיראנית למנצחת הגדולה של הטורניר, בלי קשר לתוצאות, בזכות עמידתה לצד המפגינים במדינה לפני המשחק הראשון נגד אנגליה, למרות ששחקניה ידעו שהמעשה שלהם עלול לסכן את בני משפחתם ואותם כשיחזרו למדינה. עובדה שבמשחק השני מול וויילס הם כבר שרו את ההמנון, אך לא בחשק רב. גורם בטורניר סיפר בעילום שם כי משפחות השחקנים זכו לאיומים בטהרן, לפיהם ישלמו מחיר אם יקיריהן "לא יתנהגו כמו שצריך" במשחק.
אבל את השיעור האמיתי לגבי ההשתתפות האיראנית צריך לקחת לא מ-1998, אלא דווקא מ-1978. איראן אמנם לא התמודדה אז מול ארה"ב, אבל את המונדיאל אירחה מדינה דיקטטורית שלא חסה על זכויות אדם, כמו עכשיו. הנבחרת יצאה מטהרן לארגנטינה בצל ההפגנות ההולכות וגדלות נגד השאה, שנתמך בידי האמריקאים. כמה חודשים לאחר מכן התרחשה המהפכה באיראן. הנסיבות כעת דומות. יכול להיות שבעוד כמה חודשים תהיה שם מהפכה.
