אוהדי נבחרת מרוקו במרקש חוגגים את השער מול פורטוגל
(צילום: יעל גויסקי)
"יש לי את שתי החולצות, של מרוקו ושל צרפת – אבל אני צרפתי ובעד הנבחרת שלנו. אם ננצח אקנה חולצה חדשה עם שלושת הכוכבים, ואתן את החולצה המרוקאית לבת שלי. אבל כולנו שמחים בשביל מרוקו".
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
עלי, יליד צרפת ממוצא מרוקאי, שעובד בחנות ירקות שכונתית בפריז, הוא הפנים של חצי הגמר המיוחד שיתקיים הערב (21.00). לא רק בגלל שאיש לא חשב שמרוקו תגיע כל כך רחוק ותעמוד בדרכה של אלופת העולם המכהנת, צרפת, אלא גם משום ששתי המדינות כרוכות יחד בקשר דם שכבר לא ניתן לשבור. כמעט כל נבחרות המונדיאל, ורבות שלא העפילו לטורניר, כבר ניצלו את גל המהגרים לחיזוק דו־כיווני – צעירים מאסיה ומאפריקה שהגיעו למערב, או כאלו עם שורשים במולדת הישנה שגדלו במקום אחר וחוזרים לייצג את ערש הולדתה של המשפחה שלהם – אבל צרפת ומרוקו הוא מפגש שמהווה את השיא של התופעה הזו.
דווקא בסגל הנוכחי של מרוקו, שבו 14 שחקנים שנולדו במדינות אחרות, ישנם רק שני "צרפתים", פלוס המאמן, וואליד רגראגי, אבל צרפת כולה עמוסה באנשים כמו עלי, שמרגישים חלק משני העמים. ההערכות הן כי יותר ממיליון וחצי מרוקאים מתגוררים בצרפת – הקהילה הגדולה ביותר שלהם מחוץ למרוקו – והם מהווים כ־20 אחוזים מסך המהגרים במדינה האירופית. כ־50 אלף צרפתים עשו את הדרך ההפוכה ומתגוררים במרוקו.
"גאים במורשת המרוקאית"
זה חיבור שנוצר כשצרפת כבשה את צפון אפריקה במאה ה־19. האימפריה לשעבר נאבקה באלימות מול ניסיונות העצמאות המקומיים עד שנות ה־50 של המאה ה־20, אך גם לאחר הפרידה נשארו קווי דמיון תרבותיים, שפה זהה וזליגה הדדית, כמו המוני הצעירים המרוקאים שמגיעים ללמוד במוסדות המעולים בצרפת. אבל הגל החדש שמערער את היחסים נוגע לתסכול הגדול של מרוקאים רבים שעדיין חשים כי מתייחסים אליהם כזרים בצרפת.
בשבוע החולף היו התפרעויות בשאנז אליזה, במונפלייה ובליל בסיום חגיגות אוהדי מרוקו אחרי הניצחונות בשמינית וברבע הגמר, והמשטרה התעמתה איתם. האירועים האלו הזכירו באלימות שלהם את המהומות המפורסמות בפריז ב־2005, שבהן בני מהגרים רבים השתוללו ברחובות. מספר פרשני טלוויזיה מרוקאים האשימו את המשטרה בכך שהאירועים האחרונים יצאו מכלל שליטה, וגם אחת המרואיינות לכתבה טענה כי "השוטרים הפגינו הרבה יותר חריצות בדחיפת אוהדים מרוקאים מאשר צרפתים".
"הפורעים מגיעים בסוף כל הפגנה ומשחק רק בשביל לשבור חלונות ולהתעמת עם המשטרה" – כך לדברי ג'ימי בן ה־62, שנולד במקנס בשם איברהים, הגיע לצרפת בגיל 14 כדי ללמוד מוזיקה, והכינוי נדבק אליו בגלל שכולם טענו שהוא דומה לג'ימי הנדריקס. היום הוא מחזיק בחנות לתיקוני בגדים, ובערבים הוא הולך לצפות בכדורגל על מסך ענק בבר הנרגילות הקרוב. "יש שם יהודים, ערבים, צרפתים שאין להם קשר למזרח התיכון, וכולם מעשנים ביחד ומעודדים את הנבחרת שהם בוחרים".
14 מ-26 שחקני מרוקו במונדיאל לא נולדו שם.
"אני חושב שהשחקנים האלה, בדיוק כמוני, גאים במורשת שלהם, ולכן הם בחרו לשחק עבור מרוקו. אנשים היגרו משם כי רצו עתיד טוב יותר לילדיהם, שילמדו ויצליחו. אבל לכולם יש פינה חמה בלב למרוקו. אנחנו גאים שהנבחרת הזו הגיעה כל כך רחוק".
מרין (36), מנהלת חברת ייעוץ בעלת אזרחות כפולה, מצהירה כי היא אוהדת שרופה של מרוקו – למרות שעד למשחק השלישי כדורגל מעולם לא עניין אותה. "המתפרעים הם לא מרוקאים ומוציאים להם שם רע", היא טוענת, ומוסיפה: "אם צרפת תנצח אתבאס, אבל למחרת בכל זאת אשמח. אני הרי גם צרפתייה. יותר מכך: אם מרוקו תנצח, כל צרפת תתמוך בה בגמר ויהיה כיף לראות את המשחק בפריז. למרוקו תמיד יש רגשי נחיתות מול אירופה, וניצחון יעשה פלאים בחברה המרוקאית ובקידום הספורט".
יש מי שטוען שהמהגרים שבחרו לייצג את מרוקו עשו זאת רק בגלל שלא זומנו לנבחרות של המדינות האירופיות שבהן נולדו. למשל, מטאו גנדוזי מצרפת דחה את הפנייה ממרוקו.
"אלה שטויות. מה עם אשרף חכימי מפ.ס.ז' שנולד בספרד ומספיק טוב כדי לשחק בנבחרת שלה? ישנם עוד כדורגלנים שזומנו לנבחרות הלאומיות של מולדתם ובחרו בנבחרת מרוקו בגלל המשפחה והשורשים".
הפוליטיקאים מחממים
מעט אחרי השיחה, מרין תכננה לעלות על טיסה מפריז לקזבלנקה, כדי לצפות במשחק באווירה מרוקאית למהדרין. ישנם כאלו שלא יכולים לעשות את הקפיצות האלה ממדינה למדינה: מאז 2021, היחסים בין מרוקו לצרפת הידרדרו מאוד, בעיקר על רקע צמצום אשרות הכניסה לצרפת עבור מרוקאים ואלג'יראים (ב־50 אחוז), כחלק משינוי במדיניות ההגירה של הנשיא עמנואל מקרון. במרוקו טוענים כי אזרחים רבים נדחים על ידי הרשויות בצרפת ללא סיבה מספקת, כולל כאלו שהתגוררו בעבר במשך תקופה ממושכת במדינה, ומחשיבים את הצעד כפגיעה בכבוד וכ"משבר פוליטי שקט".
מהצד הצרפתי טוענים כי נקטו בצעד כתגובה לחוסר שיתוף הפעולה ממדינות המגרב בנוגע להגירה בלתי חוקית, וגם אינם מרוצים מההתנהלות ארוכת השנים סביב סהרה המערבית, האזור השנוי במחלוקת שמרוקו טוענת ששייך לה. וכשהפוליטיקה נכנסת לכדורגל, מדובר בפיצוץ בלתי נמנע. אחרי התפרעויות האוהדים בפריז, הפוליטיקאי הצרפתי־ימני קיצוני־יהודי אריק זמור תקף: "מוזר בעיניי שיותר ויותר אנשים שאמורים להיות צרפתים בוחרים לחגוג את הניצחון של מרוקו באותו היום שבו גם צרפת מנצחת". ז'ורדן בארדלה, מנהיג מפלגה קיצונית אחרת, טען: "חלק מהאוהדים המרוקאים מוּנעים מתחושת נקמה בצרפת יותר מאשר שמחה ספורטיבית". חוסאם, צרפתי ממוצא אלג'יראי־מרוקאי שהתראיין ל"new arab", השיב: "הפוליטיקאים מעולם לא איפשרו לנו להיות צרפתים וצפון אפריקאים, וגם עכשיו הם דורשים מאיתנו לבחור. אני בוחר במרוקו, כי שם תמיד הרגשתי בבית".
העיתונאי המרוקאי, חסן אווליד, ניסה להסביר את המצב הנפיץ בראיון ל־AFP: "ישנם מרוקאים רבים שעבורם מעורב המון רגש ביחסים הללו. ההשפעה של האיסלם והפאן־ערביות גורמת לכך שבמרוקו יש גורמים שלא רואים את צרפת כעוד מדינה מערבית, אלא בתור האויב שכבש את מרוקו ושלט בה".
גל הקור שירד על אירופה לא פסח על פריז, אולי יצנן את המצב וירחיק את האוהדים שמתכננים להתפרע. אבל המשחק הוא רק ציון דרך במערכת יחסים סבוכה שנמצאת בעיצומו של אחד הפרקים המתוחים בתולדותיה.
פורסם לראשונה: 10:00, 14.12.22
