המחאה של שחקני נבחרת גרמניה, שהניחו יד על הפה לפני המשחק נגד יפן בעקבות האיסור של פיפ"א לאפשר לקפטני נבחרות ללבוש את סרט ה-One Love - הייתה אמנם קטנה, אבל אפקטיבית. צילום של 11 שחקני נבחרת גרמניה מוחים נגד סתימת פיות הוא משהו שיישאר בארכיוני ההיסטוריה ויזכיר תמיד כי כל המונדיאל בקטאר נולד בחטא.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
מאידך, הוא גם יזכיר שמחאה של ספורטאים על המגרש היא לא רק מעשה נדיר למדי, אלא שגם בתוך הנדירות הזו, נדיר שהיא באמת משנה דברים. זה לא אומר שלא צריך לעשות אותה - להיפך, שימוש במגאפון הגדול שיש לספורטאים הוא חובה מוסרית ממש - אבל זה כן אומר שצריך לזכור מי באמת אשם בכך שמעל המונדיאל הזה מרחפת עננה קבועה. לא השחקנים החליטו לתת את המונדיאל לקטאר, בלי שום הצדקה ספורטיבית או תרבותית; לא הם החליטו להיכנע לחלוטין לכל גחמות האוטוקרטיה הזו, ובסוף גם לא לאפשר להם להביע את דעתם על המגרש. כל האצבעות צריכות להיות מופנות אל פיפ"א.
לאנשים שמנהלים את הספורט העולמי יש כוח עצום, וכיוון שהעולם האמיתי הוא לא ספיידרמן, אז עם כוח גדול בדרך כלל באה גם שחיתות גדולה. מה שחמור לא פחות זה שהאנשים האלה, גם בפיפ"א וגם בוועד האולימפי הבינלאומי, סובלים משיגעון גדלות ובטוחים שהם מקדמים שלום עולמי בהיצמדות לעיקרון המגוחך של 'לא מערבים פוליטיקה בספורט'. ראשית, אין דבר כזה תחום בלי פוליטיקה, בוודאי לא תחרות בין מדינות, ושנית, זכויות אדם הן לא 'פוליטיקה'. מסיבת העיתונאים של נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו, בה השווה את חייו כג'ינג'י לרדיפה אחרי מיעוטים, הייתה רק דוגמה מביכה במיוחד של המגלומניה הזו.
שום דבר מזה לא חדש. המחאה של ג'ון קרלוס וטומי סמית', שהניפו אגרוף שחור על דוכן המדליות באולימפיאדת מקסיקו סיטי 1968, היא אולי הזכורה ביותר מבין מחאות ספורטאים על המגרש עצמו. אבל מיד אחרי הטקס נזרקו שניהם מהאולימפיאדה בדיוק באותה צורה שבה כפתה פיפ"א על קפטני נבחרות אירופיות שלא ללבוש את סרט ה-One Love: הוועד האולימפי איים בעונשים כבדים על המשלחת האמריקאית.
אפשר להגיד שהקפטנים המערביים גילו פחדנות בכך שלא עלו עם הסרט. אולי. אבל מדובר בשחקנים שיש להם הזדמנות אחת או שתיים בכל הקריירה להשתתף בגביע העולמי, ובואו נהיה כנים - הם עושים מה שעשה כמעט כל ספורטאי בעל פריבילגיה בהיסטוריה: שומרים על עצמם כי זה לא המאבק שלהם.
2 צפייה בגלריה
ספורטאים לא נוטים למחות נגד משהו שלא פוגע בהם. שחקני גרמניה לפני המשחק מול יפן
(צילום: גטי אימג'ס)
הרי כל המחאות הזכורות ביותר באו מספורטאים שהעוולות נגדן מחו נגעו בהם באופן האישי ביותר. מוחמד עלי, ביל ראסל, קארים עבדול ג'באר, ג'ון קרלוס וטומי סמית', מחמוד עבדול ראוף, קולין קאפרניק - כולם ספורטאים שחורים שמחו על גזענות אמיתית, מערכתית וקטלנית. חוץ מהקופץ לרוחק הגרמני, לוץ לונג, שחיבק את ג'סי אוונס מול עיניו של אדולף היטלר (ונשאר חבר שלו עד שנהרג מאוחר יותר במלחמת העולם השנייה), לא ממש זכורים ספורטאים לבנים שסיכנו את הקריירה שלהם, ובמקרה של לונג בכלל לא בטוח שהוא חשב על זה. שחקני נבחרת איראן, שלא שרו השבוע את ההמנון, הפגינו כמובן יותר אומץ מכל קפטני המערב ביחד, אבל גם הם מחו נגד משהו שקורה להם.
ג'אני אינפנטינו לא טעה כשהצביע על הצביעות בביקורת כלפי קטאר. אין בכלל ספק שהיא חוטפת הרבה יותר חזק מרוסיה, שאירחה ב-2018 את המונדיאל וגם היא לא בדיוק זרקור של זכויות אדם, חופש ביטוי וחופש עיתונות. וזה נכון שבטורי דעה שנכתבים על קטאר ברחבי המערב יש לא מעט איסלמופוביה, אבל גם בזה אשמה פיפ"א. זה ארגון כל כך מושחת ומסואב, שגם כשיש לאינפנטינו טיעון אחד ששווה התייחסות: "לאירופה יש הרבה על מה להתנצל לפני שהיא מעבירה ביקורת, וקבלת הומוסקסואליות היא תהליך בכל מקום בעולם" - בארה"ב נרצחו השבוע חמישה הומואים רק כי הם הומואים - אי אפשר להאמין לו. הרי אפילו למספרי הצופים שפיפ"א מפרסמת אי אפשר להאמין.
