"יכולת היא שום דבר ללא הזדמנות" (נפוליאון בונפרטה)
קיליאן אמבאפה, 23, כוכב נבחרת צרפת ופריז סן-ז'רמן, הוא רדיקל קיצוני, או אולי נכון יותר, בהתאם לתפקידו על המגרש, קיצוני רדיקל. הוא ניצח את כל הסיכויים של המקום שבו נולד, דחה שלוש פעמים את ריאל מדריד, לקח אליפות במונאקו, הדיח את מנצ'סטר סיטי, הפך להעברה השנייה בגובהה בעולם, לשחקן העשיר ביותר בעולם הכדורגל, אלוף העולם בכדורגל כבר בגיל 19.
המונדיאל בקטאר: הספירה לאחור
אבל זה יותר מכך ויותר מטורי השערים והזכיות החוזרות באליפות צרפת. אמבאפה היה השחקן הראשון שהתדפק על הדלת המלכותית בבית שבו יושבים רונאלדו ומסי כבר עשור וחצי בלי לקבל אורחים. לא רק שפתחו את הדלת, אלא אפילו הזמינו לארוחת ערב. הוא היורש האמיתי לשניהם, אבל הוא גם מאותת על שינוי כללי בעולם הכדורגל, והוא גם מצהיר על עצמו כנציג של דור הרשתות החברתיות, שחקן נפלא, אבל גם איש העולם שדורש שדברים ייעשו כפי שהוא והדור שלו רואים את המציאות.
תספורת כמו זידאן
הכל מתחיל בבונדי, אחת משרשרת השכונות-גטאות שמקיפות את פריז מצפון מזרח, שישה עד שמונה קילומטר של הווה אפור, מעמד קשה יום, מהגרים, חלומות שמפסידים למציאות אל מול עיר האורות היפהפייה, הרומנטית-שיקית. שם נולד אמבאפה, בן לאמא אלג'יראית ששיחקה בליגה הראשונה לנשים בכדוריד, ואבא קמרוני, מאמן כדורגל ומחנך.
מי זו קטאר ולמה היא בכלל צריכה את זה? | "מונדיאל במדבר" - האזינו לפרק השלישי
אמבאפה נולד חצי שנה לאחר הזכייה של צרפת במונדיאל 1998. כשגדל ביסס את משחקו על זה של רונאלדו, אבל ההשראה הרוחנית הייתה תמיד זינדין זידאן, בן המהגרים האלג'יראי. הוא מנגן חליל בקונסרבטריון, מבקר במוזיאונים, אבל העולם שלו הוא כדורגל. הוא יכול לראות ארבעה-חמישה משחקים ברציפות בלי להתעייף. אמבאפה נהג לישון עם הכדור לראשו ככרית, כשהסתפר ביקש מהספר שישאיר קרחת במרכז ראשו, כמו של זידאן. בונדי היא מקום שבו אפשר להתפתח בעולם הפשע, הטרור והספורט. שמונה משחקני צרפת שזכו באליפות העולם האחרונה הגיעו מבונדי או מגטו דומה בשכנות לו. עד היום מתנוסס על קומה גבוהה בבונדי פוסטר בן דמותו של אמבאפה, ידיו משולבות על חזהו ומתחתיו הכיתוב האירוני-עממי: בונדי, עולם של הזדמנויות.
המאמנים שלו קולטים את הכישרון ונותנים לו להשתולל, לרוץ, לכדרר באלגנטיות מסחררת. ריאל מזמינה אותו כבר בגיל 14 לסיור התרשמות. אמבאפה דוחה את ההצעה וגם את צ'לסי ובאיירן מינכן. הוא רוצה להישאר בבית וחותם במונאקו.
ריאל קוראת לו שוב בגיל 17, אבל לא מסוגלת להבטיח לו דקות משחק. הוא נשאר לעונה קסומה במונאקו שהסתיימה עם אליפות. עכשיו הוא כבר לא על הרדאר, הוא בפריים-טיים של הכדורגל העולמי. הוא חוזר לפריז. יש נביא בגטו של עירו. ההעברה השנייה הכי יקרה בתולדות המשחק. ההעברה הכי יקרה הוא השותף שלו לחוליית החוד בפריז, ניימאר. רק ארבע שנים לפני כן, אמבאפה היה משחק שעות כדורגל בפלייסטיישן כשהוא לובש את דמותו של ניימאר.
מהפכת המהירות
הגביע העולמי ברוסיה לפני ארבע שנים הוא כבר המאסטרפיס של אמבאפה, ההכרזה שלו על בית המלוכה. מתחילות פה ההשוואות בינו לבין פלה. בניצחון על ארגנטינה בשמינית הגמר הוא כובש צמד וסוחט פנדל אחרי שלקח את הכדור 80 מטר מהשער ובשלושה-ארבעה צעדים עבר את כל ההגנה הארגנטינאית. אמבאפה הגיע לגביע העולם כדי לשחק בצילם של שני השחקנים שהיוו את השדה המגנטי שסביבו משוחק כדורגל והדיח אחד מהם.
אמבאפה שובר את כל הצביון של הנבחרת הצרפתית ואת הכדורגל כפי שאנחנו מכירים אותו, והוא עוד לא בן עשרים. לנבחרת הצרפתית יש אסתטיקה של קיר. קיר איכותי, אבל קיר. דידייה דשאן מחזיק נבחרת פרגמטית וצינית ולא משחרר, חוץ מאמבאפה. אי-אפשר לרתום כזה כישרון.
אנחנו נכנסים לטורניר הזה אחרי שני עשורים של כדורגל מהאוניברסיטה של גווארדיולה: אחזקת כדור, אינספור מסירות, עד שהיריב נכנע בייאוש. הכדורגל שאמבאפה מציע הוא הפוך, קטלני. היריב תוקף לריק, עד שהוא מתייאש, וכשהכדור מורחק לאמבאפה, צריך להתפלל. התקפת הנגד הופכת לדבר הבא בכדורגל העולמי. היו כבר נבחרות כאלו בעבר (יוון 2004, קוסטה ריקה 2014) אבל הן עשו זאת מחוסר ברירה. הן לא היו מוכשרות. בניגוד לשתי אלופות העולם הקודמות, גרמניה וספרד, השחקנים של צרפת מפוזרים ולא מגיעים משתי קבוצות עיקריות. רמת התיאום לא גבוהה מספיק. התנועה של אמבאפה, תצוגת התכלית של כל אחת מתנועותיו, מרשה לה להתנסות. היא מולידה את מהפכת המהירות, ההתפוצצות על הקווים, כדורגל מעבר.
אמבאפה מתחיל את הטורניר עם קצת יותר ממאה הופעות בקבוצות הבוגרים, הוא לא הכי מוכר ולא הכי טוב בנבחרת. הוא מסיים אותו עם אוהדים ששואלים את עצמם: יכול להיות רשע בעולם שבו קיים קיליאן אמבאפה? אמבאפה מבונדי, מקום עם תקרת הזדמנויות בגובה של מדרכה, עם פחי הזבל והמכוניות שהועלו באש בתקריות עם שוטרים, עם האפליה התמידית - משם הוא מביא גביע לצרפת, כמו זידאן.
עכשיו הוא צריך לעשות איקס על להביא את גביע האלופות לפריז. ואחר כך, בעקבות זידאן וגם רונאלדו, למועדון שבו אין גבול למהירות, היכן שאפשר לשבור את מהירות האור. ב-2018, הקריירה שלו נראית כמו קדימון לסרט.
מה הסיפור?
הליגה הצרפתית מורידה מהגדולה שלו. הניצחונות לא מרגשים וגם לא האליפויות. יש לו רגעים גדולים כמו השלישייה בקאמפ נואו נגד מסי או מנואל נוייר שרועד מולו ברבע הגמר לפני שנה. הוא רוצה להוביל קבוצה, לא להיות עוד אחד מגלקסיה. הוא נכנס לריבים עם ניימאר שברח מהצל של מסי בברצלונה. בסוף גם מסי מגיע. פ.ס.ז' מפסידה בגמר האלופות לבאיירן. שנה לאחר מכן צ'לסי זוכה באליפות בהנהגתו של תומאס טוכל ששוחרר מפריז רק כמה חודשים לפני כן. לפ.ס.ז' אין שום שיטה, רק כוכבים ועוד כוכבים. בכל פעם שהיא נתקלת בשיטה, במערך טקטי, היא כורעת. היא מפסידה חמש פעמים בשמינית הגמר בתוך שש שנים.
אמבאפה מסתכל מסביבו ורואה סיפורים אפיים. מסי שמגיע לברצלונה כילד, סרחיו ראמוס מגיע מסביליה לריאל והופך אולי למנהיג הגדול בתולדותיה, ניימאר מוליך את סנטוס לליברטדורס אחרי 50 שנה. לאמבאפה יש כבר סיפורי גבורה בנבחרת, הוא צריך אותם ברמת הקבוצות. לא בטוח שפריז היא עיר לנביא כמוהו. אולי באמת ריאל, עם בנזמה. וגם ריאל צריכה אותו. אחרי הכישלונות עם אדן הזאר וגארת' בייל היא צריכה להוכיח שהחלוצים הגדולים עדיין מגיעים אליה. בפריז, הוא מרגיש, הסיפור שלו קצת נעצר.
במאי האחרון אמבאפה חותם על חוזה מדהים. 300 מיליון אירו לשלוש שנים, ועוד 300 מיליון מענק חתימה (ומתחת לשולחן: מענק חתימה דומה למשפחה שלו). הכסף הקטארי מנצח את ההצעה של האריסטוקרטיה ממדריד. מה שמדהים באמת הוא ששתי הקבוצות הסכימו לשלם סכום דומה. מדריד מציעה את השמיים, פריז מציעה את הכוכבים והירח: שליטה מלאה על הזכויות לשימוש בדמותו, הוא יוכל להשפיע ולקחת חלק בעניינים מקצועיים על ומחוץ למגרש. אמבאפה לא רוצה להיות בורג במערכת, אלא המערכת עצמה. הוא מסרב להשתתף במסע פרסום של ההתאחדות הצרפתית.
הסיבה: היא קשורה בחוזים עם חברות שמייצרות אוכל מהיר ולא בריא, משקאות ממותקים. הוא הופך לאייקון. להיכן שהוא לא הולך מלווים אותו אימו, שני יועצי תקשורת, אנשי ביטחון, עורכי דין וסטייליסטית. ארבעה חודשים אחרי החתימה על החוזה המטורף, הוא שוב בודק כמה עולות טיסות למדריד. הוא מתראיין על הקווים בספרדית סוחפת. מה קרה?
האמביציה והרעל
אמבאפה חווה נפילה קשה לאחר הפסד הנבחרת בשמינית גמר אליפות אירופה לשווייץ בפנדלים, כשהוא מחמיץ את הפנדל המכריע. הוא מאיים לפרוש מהנבחרת. החוזה מחזיר אותו לתלם. מאוריסיו פוצ'טינו עף מפריז לאחר שזכה באליפות בהפרש 17 נקודות ובמקומו מוחתם כריסטוף גאלטייה כמאמן זמני, עד שיידעו אם זידאן יהיה חופשי אחרי המונדיאל. גם המנהל המקצועי מוחלף וממונה מקורב של אמבאפה עוד מימי מונאקו. אמבאפה מבקש להעיף את "ניימאר העצלן" עם ההתמכרות לחיי הלילה של פריז. הם כמעט מחליפים מכות לאחר הניצחון על מונפלייה. רק ראמוס מפריד ביניהם.
השחקנים שהובטחו לו לא הוחתמו. בעיקר לא חלוץ מרכזי קלאסי. בפריז אמבאפה משחק בתור מספר תשע, בנבחרת הוא משחק ליד מספר תשע קלאסי, מה שמאפשר לו להציג את תיק העבודות שלו בנושא חללים וזמנים. הוא מרגיש שלמסי יש יותר מדי השפעה בחדר ההלבשה. אמבאפה מרגיש נבגד. שחקנים אחרים מרגישים שהוא הפך גדול יותר מהקבוצה. פעם היה פה ילד, וירטואוז כדורגל, ועכשיו חדרו למערכת הדם שלו כוח ואמביציה וקנאה ושאר המרכיבים שיכולים להרעיל ספורט וספורטאים. שלוש פעמים הוא דוחה את ריאל מסיבות סנטימנטליות. אולי הגיע הזמן להיות רציונלי.
העיתונים הצרפתיים מתחרים בהשתפכויות. ל'אקיפ מצטט את השאנסונר ז'ק ברל ומבקש מאמבאפה שלא יעזוב. אפילו הנשיא עמנואל מקרון התגייס למאמצי השכנוע. בשביל הפריזאים זה לא רק המהירות שבה הוא משחק את המשחק, לא רק הפעימה שהלב מחסיר כשהכדור מגיע אליו, לא רק העובדה שבכל פעם שהוא מתחיל לרוץ, הוא מזכיר לעולם איך נראה קסם, וגם הניסיון הלא פוסק של הפריזאים להוכיח שהכל אפשרי, אפילו אינטגרציה בצרפת.
אבל אמבאפה רוצה להגשים את החלומות של עצמו. בגיל 15, באקדמיה של הכדורגל, הטילו עליו משימה: לייצר שער של עיתון. הוא שם את עצמו בשער של "טיים" תחת הכותרת "המאסטרו". ארבע שנים לאחר מכן, הוא הופיע באמת על השער של טיים. יש אושר גדול כשאתה מגשים חלומות. זה טירוף להגשים אמביציות.
הסכנה והתקווה
יש לו תוכנית מסודרת לגבי הקריירה שלו. הוא מלא בביטחון עצמי. אמבאפה מבין כדורגל בצורה הכי עמוקה שלו. מעבר לטקטיקה. הוא רוצה להתחיל לגשר על הפער שבין איך שהבעלים תופסים את המועדון ואת המקום שלו בעיר שבה הוא משחק, לעומת התפיסה של האוהדים. בשביל זה צריך כסף, אבל הרבה יותר צריך השפעה. הוא מבין שהוא תמיד מפסיד לקבוצות עם היסטוריה, תרבות ומסורת. זה מה שהוא רוצה לבנות בפריז. הוא רוצה להאט את תקתוק מחוגי השעון בקבוצה, להפסיק את מחול השדים שמתחיל ברגע שמאמן מוחתם. הוא רוצה להפסיק את אופרת הסבון. ארסן ונגר אמר עליו שהוא יכול לעצב דור שלם, שהוא הזכיר לו את פלה בפעם הראשונה שראה אותו. מרקו ואן באסטן אמר עליו בשנה שעברה שהוא חייב להחליט מה הוא רוצה להיות.
קיליאן אמבאפה יכול להיות מה שהוא רוצה. לקחת את הגביע העולמי ולהחטיא פנדל נגד נבחרת שהוא שווה יותר מכל ההרכב שלה. גאון ודיווה, פילנתרופ ואגו-מניאק. הסכנה והתקווה. 250 אלף ילדים רצים מדי יום בפרברים-גטאות מסביב לפריז, רודפים אחרי הכדור. צריך להיות שם מאוד-מאוד מהיר ולשמור על הכדור היטב. רבע מיליון ילדים יסתכלו בתקווה על "טיטי פאריזיאן" (הילד הפריזאי), כדי לצעוק ביחד עם העיר הגדולה: "ליברטה, אגילטה, אמבאפה".
