רז שכניק ועוז מועלם מדווחים לפני משחק הפתיחה
(צילום: עוז מועלם)
השאלה החשובה ביותר שצריכה להישאל בנושא "האם לצפות בגביע העולמי בקטאר או לא?" היא לא שאלה של זכויות אדם, חופש עיתונות, חופש נשים ולהט"בים. מדובר בשאלה הרבה הרבה יותר חשובה. שאלה שקשורה לפתולוגיות חברתיות בחברות שבהן אנו חיים. את מי בעצם אנחנו מחרימים? את הגביע העולמי במדינה מושחתת כמו קטאר, שקיבלה את המשחקים מוועדות שמורכבות מאנשים מושחתים? או האם בעצם אנחנו מחרימים או מאיימים להחרים את עצמנו, את אורח החיים שלנו, את העובדה שתמחרנו כל דבר?
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
קשה פה להאשים דווקא את הצופה הפשוט בבית או את מי שמחליט לקנות חבילה ולנסוע כדורגל באמצע הסתיו במדינת מפרץ, או אלו שנוסעים כדי לתמוך במדינה שמייצגת אותם (גם זה בעיקר מיוחד לחוג הסילון: 13 אירו לחצי ליטר בירה, אבל באדווייזר מבטיח גם ספל בירה מיוחד במחיר). הניסיון להפיל את האחריות פה על הצופה העממי הוא מושחת מיסודו.
לא שמעתי הרבה התאחדויות לכדורגל או ממשלות ופוליטיקאים שממש איכפת להם מהנושא הזה, חוץ מאיזו רטוריקה ריקה לפיה המונדיאל ישים את קטאר על הדרך הנכונה. ההחלטה לתת את המשחקים לקטאר קיימת כבר מעל לעשור, ממשלות עולמיות יודעות מה קורה בקטאר מבחינת זכויות אדם. ועדיין, אף ממשלה לא ממש מקיימת דיון רציני בשאלה האם היא אמורה להשתתף באסון האתי הזה. אתם יכולים להיות בטוחים שככל שהמשחקים יתקדמו ויגיעו לשלבי ההכרעה, נראה יותר ויותר ראשי מדינות, במושבים נבחרים, ליד המארחים, נהנים מכדורגל משובח מהכסא הכי טוב באצטדיון. את השאלה האתית של כל הנושא הזה הם שוב הפילו על האזרחים שלהם.
העיתונות והטלוויזיה ימלאו חלק ממאות שעות השידור שהן קנו ביוקר בביקורת על המשטר והמשחקים, אבל יחתכו קופון יפה מהמפרסמים שיבקשו מאיתנו לקנות דרך שיווק התוכנית שהיא מעיקרה בלתי הומנית. כולנו נלעס גרעינים ושתייה קרה מהמקרר ונתרכז ב-32 הנבחרות, ובעיקר בלהתעלם מהנבחרת ה-33 - אלפי העובדים הזרים שמתו במהלך בניית התשתיות לאליפות (לטענת הקטארים: שלושה בלבד). תוסיפו לזה עוד עשרות אלפים שעבדו בתת תנאים תמורת שלוש מאות אירו לחודש, מחלקם נמנע השכר, מחלקם הוקפא לחלוטין. ממדינה ששילמה מאות מיליונים כשוחד כדי לארח את האליפות. איך תרצו את התה למשחק, עם לואיזה או נענע?
התירוץ המוסרי
הטענה של מדינות מערב דמוקרטיות לפיה המשחקים דווקא יסייעו למדינה המארחת לעלות על התלם של ערכים מערביים ליברליים, היא לא פחות מבדיחה. צי'לה 1962, ארגנטינה 1978, רוסיה 2014 ו-2018, ברלין 1936, וסין 2008 ו-2022 הן הוכחות בדיוק הפוכות להנחה כזו.
4 צפייה בגלריה
אירוח המונדיאל ממש לא סייע לרוסיה לעלות על התלם של ערכים ליברליים. פוטין עם ספ בלאטר בהגרלת מונדיאל 2014
(צילום: AFP)
יותר מכך, זוהי תחרות הספורט העולמית הראשונה מאז סוף המלחמה הקרה שמשוחקת תחת עננה מדינית ומלחמתית. קשה אמנם לדרוש מהספורטאים והנבחרות המשתתפות להביא את מחאתן נגד המלחמה ברוסיה או מצב האנרגיה בעולם או התרומה העצומה של הטורניר למצב האקלים בעולם, אבל האם באמת אפשר להתעלם מכך שאחת מ-32 הנבחרות המשתתפות היא מדינה שבה יורים ומוציאים להורג מדי יום אזרחים שמפגינים נגד המציאות הפסיכית שבה הם והן חיים? האם נצחון או תיקו יעשו יותר לכדורגל האמריקאי מאשר החלטה אמריקאית לא לעלות למשחק נגד האיראנים? מה יקרה אם שלושת הנבחרות בבית הזו תסרבנה לשחק נגד איראן? אם כל הנבחרות בטורניר? אם קטאר היתה רוצה לעמוד מאחרי הטרוניה שלה כי ההפגנות נגד המשחקים הן גזענות מערבית כלפי המדינה, איזה צעד היא עשתה בדיוק כדי להצדיק את הטענה שלה.
ועדיין, צריך להבין את הגישה הקטארית. ככה מתנהלת מדינה טוטאליטרית. היא רודפת באגרסיביות ואנוכיות אחרי מי שהיא רוצה, והיא מוכנה לשלם כסף רב עבור זה והיא פועלת בברוטליות החלטית עבור ההשתקה של המבקרים. קטאר בסופו של דבר קיבלה את מה שהוענק לה. השחיתות של פיפ"א, חוסר היכולת שלה לתקן את ההצבעה המושחתת של חברי הוועד, הכתימה את עולם הכדורגל. לפיפ"א לא ממש אכפת מכדורגל. אז נגיד שאנחנו אומרים שניתן למשחקים האלו להתקיים, ואחר כך נפנה לתקן את מה שעקום–מישהו מאמין לזה באמת? כמה זמן נטען שהסרטן הזה הוא רק שריטה?
הייאוש נעשה יותר נוח
אנחנו נצפה במשחקים, יש לנו ברירה? נפנה פגישות משעות המשחקים, נתלה את לוח המשחקים, נקנה מוצרים שקשורים למשחקים. נחכה, אולי יצוצו עוד רגעים שבעוד כמה שנים נוכל לשים ביוטיוב כדי לחפש איזה יופי ברגע של דיכאון (מרקו טרדלי בשגעת אחרי הגול שלו בגמר 82', נבחרת הקוסמים עם שמות הקוסמים של ברזיל מאותה אליפות), אבל אני כותב את השורות האלו 48 שעות לפני המשחק הראשון, ואין בי שום אדרנלין, שום תכונת יתר, שום היי שגביע עולמי אמור לגרום לי. אני אפאטי. הגביע העולמי הזה לא עושה לי טוב. במקום מתנה גדולה, הוא מתקיים כעונש. כל דאבל פאס מופלא של דה ברויינה יתקיים תחת הידיעה שהאליפות הזו מתקיימת במדינה שבה נערכת עבדות מודרנית. איפה האופוריה, לעזאזל?
חלק מהנבחרות יעלו לטורניר כשהקפטן שלהן עונד על זרועו את סרט הקפטן, עם מכוון צבעים והכיתוב "אהבה אחת". זהו לא בדיוק סמל הלהט"בים, אבל זה ליד. חלק מראשי ההתאחדויות הסבירו את הבחירה בסרט הזה כבחירה רוחבית, סמל בעד הלהט"בים, זכויות נשים, זכויות עובד, נגד אנטישמיות ונגד גזענות. זאת אומרת במקום להפגין נגד העובדה המופרכת שבקטאר הומוסקסואליות אינה חוקית, החליטו ההתאחדויות לבחור בסמל שהוא אפוד מגן בעל תקינות פוליטית. הסמל הזה, במקום לבקר ולהתריס נגד קטאר הוא בעצם סמל לגועל ולשיתוק שבו אנו חיים כחברה.
4 צפייה בגלריה
במקום להפגין נגד העובדה המופרכת שבקטאר הומוסקסואליות אינה חוקית, החליטו ההתאחדויות לבחור בסמל שהוא אפוד מגן בעל תקינות פוליטית. סרט "One Love"
(Getty Images)
בזמן שבו ספורט זקוק לגיבור אמיתי, רוב הנבחרות משחקות באיך להשתתף במשחקים בעוד הן מרחיקות את עצמן מהם כמה שיותר. במקום הצהרה פוליטית אמיתית, אנחנו מקבלים אקט סימבולי ריק אחד אחרי השני. התלבושת של דנמרק? וואו, באמת. תארו לכם שבמקום להתנגד לגיוס, מוחמד עלי היה לובש סומבררו.
מה שמייאש הוא שהמשחקים בקטאר היו אמורים להפנות זרקורים לבעיות דומות בכל העולם. להסתכל רק בעיית העובדים הזרים בקטאר היא באמת גזענות לשמה: אנחנו נועלים נעליים שנתפרו בתת תנאים במזרח הרחוק, עובדים מרומניה בונים לנו את הבניינים, אריתראים שוטפים לנו את הכלים, ואפריקאים עובדים עבורנו בחקלאות. אבל שוב, העבר הקרוב מלמד אותנו שההצצה לתנאי העובדים הזרים (ושאר האשמות בזכויות אדם), ישארו תחומים קצת לפני ועד לשריקת הסיום של הגמר. שום דבר לא קרה עם רצח העם האויגורי בסין. רוסיה פלשה לאוקראינה פעמיים. אם למדנו משהו, הרי שהענקת טורנירים גדולים למדינות אוטוריטריות, תהווה קטליזטור, מאיץ, למדיניות שלהן.
מונדיאל הכנות
מה שיפה בכדורגל, ובכלל בספורט, זה שהוא מעולם לא בא אלינו בדרישות. מלחמות, פוליטיקה, משבר אנרגיה, בחירות, איך לאכול, חיסונים, כולם יכולים לעורר ויכוח של מה טוב ומה רע, אבל כדורגל? אולי זה מה שמציק באליפות הזו, שהיא מחדירה את הכדורגל למחזור הדם של שאר החיים. היא מעמתת את התשוקה שלנו עם ההגיון. מצד שני, אי אפשר יהיה להתעלם מהעובדה שאנחנו עולים לצפות במונדיאל במדינה שההגדרה הדי מדוייקת שלה תהיה עבור רבים - כלא נטול חומות. אולי אנחנו מצפים מספורט משהו שהוא לא הוגן כלפיו, שיהיה מוסרי יותר ונעלה יותר מפוליטיקה וכלכלה. אולי ההמצאה החדשה הגדולה ביותר במשחקים האלו יהיו חגיגות ניצחון וגולים קריאטיביים במיוחד. אולי אלו יהיו המשחקים הכי רומנטיים: ארגוני להט"בים הציעו ששחקנים יחגגו את השערים בנשיקות על הפה.
לכדורגל תמיד היה את הייחוד לפיו הוא שם כל אחד באי משלו, ועדיין איחד בין כולם. כולם חיכו לגיבור, להפתעה המרעישה, לקאמבק, לפושע הלטיני שכבש שער וטען שזו היתה יד האלוהים. כל אחד היה צריך את אי הנאיביות הזה.
אתה מחפש, כחולה ספורט, אחרי נחמות. לנשים לא היו הרבה זכויות עד שנות השבעים, הומוסקסואליות היה פשע בגרמניה עד 1994. אולי הגביע העולמי יהיה התחלה חדשה בקטאר ובמדינות אחרות שמונעות זכויות מנשים ולהט"בים. אבל ככל שאתה קורא יותר על הגביע העולמי בקטאר, אתה מגלה שהכל שם בחוץ: השחיתות, האצטדיונים שלקחו חיים ולא יהיה בהם שימוש מיד בסיום הטורניר, השלמונים. הכל חשוף. הטורניר הזה הוא סופה של התמימות הילדותית, ההפרש בין מה שאתה חושב ורוצה שכדורגל יהיה לבין מה שהוא באמת. אם הייתי צריך לתת לו שם, הייתי קורא לו "מונדיאל הכנות".
