לפחות לארגנטינה יש תירוץ או שניים בארסנל לגבי ההפסד הסנסציוני שלה נגד סעודיה. היא אף פעם לא התיימרה להיות מולדת הכדורגל, אלא סתם עוד נבחרת עם מוטיבים לטיניים, וסעודיה היא נבחרת מקצוענית עם שחקנים שזה מה שעושים כדי לשים צ'ק בבנק בסוף החודש. ההפסד של ארגנטינה לא מדגדג את ההפסד של אנגליה לארה"ב בגביע העולמי בברזיל ב-1950. אנגליה הופיעה אז לראשונה בגביע העולמי, אחרי הניצחון הגדול במלחמת העולם. היא באה להראות לילידים איך לשחק כדורגל, והיא קיבלה 0:1 קטן ומפנק מחבורה של חובבנים אמריקאים.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
עד 1950, האנגלים לא ראו שום צורך להגיע לגביע העולמי. הם נוצחו פעם אחת במשחק בינלאומי נגד נבחרת לא בריטית מאז 1870 (לספרד ב-1929), והתייחסו לגביע העולמי כאל סוג של מטרד המבקש לערער על הברור מאליו. ב-29 ביוני, עורכי העיתונים בלונדון לא יכלו להאמין למה שנפלט לעברם מבבלו הוריזונטה. אחד מהם תיקן: אנגליה 10 - ארה"ב 1.
5 צפייה בגלריה
אפילו העיתונים בממלכה חשבו שמדובר בטעות. בילי רייט האנגלי ואד מקלוויי מארה"ב לפני שריקת הפתיחה
(צילום: gettyimages)
(צפו בסנסציה הגדולה בכל הזמנים: ארה"ב מדהימה את אנגליה ב-1950)
ההגעה של הבריטים לאליפות הייתה כאוטית. הם ישבו שלושים שעות במטוס, ניצחו את צ'ילה, ישנו במכרה זהב מרוחק ועלו למשחק נגד האמריקאים ללא סטנלי מתיוס, השחקן הטוב ביותר בסגל (אולי בעולם). זה לא היה אמור לשנות. הסגל האמריקאי כלל שוטף כלים, צבעי, דוור ונהג של רכב לוויות. לאדי מקלוויני היה בכלל דרכון סקוטי והוא הורשה לייצג את הנבחרת האמריקאית רק אחרי שהבטיח שיקבל דרכון אמריקאי אחרי הטורניר. מקלוויני מעולם לא החל בתהליך של קבלת הדרכון.
שחצנים, עליונים, בריטים
העיתונים האמריקאים טענו ביום המשחק כי יהיה זה רק פייר אם הם יקבלו יתרון 0:3 במתנה. אלו בממלכה התעסקו יותר עם המשחק של נבחרת הקריקט. אנגליה פתחה בסערה והדביקה כדורים למשקוף ולקורה. בדקה ה-38 מורה התיכון מפילדלפיה, וולטר באר, הקפטן האמריקאי, הרים את הכדור לרחבה האנגלית. שוטף הכלים וסטודנט באוניברסיטת קולומביה ג'וזף גייג'נס (שנולד בהאיטי וגם לו לא הייתה אזרחות אמריקאית) נגח את הכדור פנימה.
העיתונים הבריטיים טענו שמדובר בהשפלה הגדולה ביותר של הכדורגל האנגלי. המאמן והשחקנים המשיכו לתרץ את ההפסד בתנאים, בארץ הרחוקה, באוכל, ובעובדה שלפעמים מפסידים, אפילו אנגליה הגדולה ואפילו לקבוצת חובבים. האנגלים לא היו מוכנים לקבל אפילו ברמז שהם לא אומה עליונה בכל מה שקשור לכדורגל. לקח להם עוד שלוש שנים והפסד 6:3 לפושקאש והונגריה בוומבלי כדי שהאנגלים יפנימו ששאר העולם יודע לשחק קצת כדורגל.
הבידוד האנגלי לא נבע רק מטעמי שחצנות ותחושת עליונות, אלא חלק מהבדלנות הבריטית הכללית (שאותה היטיב לבטא שר החוץ ג'ורג' קאנינג כבר 40 שנה לפני כן: "כל מדינה לעצמה, ואלוהים עבור כולנו"). הבריטים גם לא הסכימו לכך שלהם ולמדינות קטנות יהיה אותו כוח באצבעות והם דרשו לשלם עבור השחקנים שלהם במשחקים בינלאומיים. הטורניר ב-1950 היה אם כן, הטורניר שבו אנגליה היתה אמורה לבוא ולדרוך על כל הארצות שחושבות שהן מבינות משהו בכדורגל.
ב-1946, אנגליה מבינה שהמעמד שלה כאימפריה נמצא בשקיעה. פחות אימפריה, פחות השפעה. כדורגל היה דרך עבורם להציג את עצמם בבמה הבינלאומית ובעולם חדש. לאחר נתק של 18 שנים, אנגליה, סקוטלנד, וויילס ואירלנד חוזרות לפיפ"א.
אנגליה, נבחרת עם אפס גביעי עולם, התקבלה עדיין בכבוד גדול וביחס הימורים של 1:3 לזכות בגביע העולמי. הסגל היה עשיר בכשרון. העיתונאים בברזיל כינו אותם "מלכי הכדורגל". ארה"ב, לעומת זאת, התחילה רק לזכות בפירות המלחמה: אלפי מהגרים שהגיעו לערי השדה והתעשיה במזרח ומרכז המדינה והביאו איתם את הניסיון והידע של הכדורגל. החל מ-1948 ובמשך שלוש שנים רצופות מגיעות ליברפול, נבחרת סקוטלנד, ומנצ'סטר יונייטד למסע משחקים באירופה. הם מנצחות בקלות את משחקיהן, אבל הכתבים הבריטים מדווחים על השיפור שחל בכדורגל האמריקאי.
אימון ראשון על סיפון האוניה
הרכבת הסגל האמריקאי הייתה כאוטית במקרה הטוב: שחקן אחד התחתן ולא הגיע, שחקן אחר לא קיבל פטור מהעבודה שלו, אחר היה בטיול ירח דבש, מנהל התיכון שבו לימד וולטר באר איים על השחקן שאם ייסע לא יהיה לו מקום עבודה כשיחזור. כל מלאכת הרכבת הסגל היתה מעשה טלאים של איסוף השחקנים הכי טובים. הם לא התאמנו ביחד פעם אחת לפני הנסיעה. מאמן מקומי אמר לאחראים על הרכבת הסגל שיש איזה שחקן שהם צריכים לשים עליו עין כי הוא כובש שערים מכל חצי הזדמנות, אז ג'וזף גייג'נס קיבל זימון כמעט ברגע האחרון. ההרכב עולה על אוניה לברזיל, ורק על סיפון האוניה הם מתאמנים בפעם הראשונה בצורה קוהרנטית.
כדי להוריד מהלחץ ומהתחושה כי הם מגיעים למשחק ככבשים המובלות לטבח, הסגל האמריקאי מגיע למשחק עם כובעי סומבררו וסיגרים, הם עולים עם חולצות לבנות ומכריחים את האנגלים לשחק בכחול. תנאי המגרש הגרועים עוזרים הרבה יותר לאנדרדוג האמריקאי. לא רק שקשה להפגין את העליונות הטכנית והטקטית של האנגלים על סוג כזה של כר דשא, אלא שזה בדיוק סוג המגרשים שהאמריקאים רגילים לשחק בהם בבית. וכמובן יש הענין הקטן הזה של מלחמת עולם שרק הסתיימה עכשיו. חלקים מהנבחרת האמריקאית לקחו בה חלק בצורה זו או אחרת: אחד זכה לעיטורים רבים על שירותו כרופא במלחמה, אחד ברח מפולין לאחר הפלישה של הנאצים, אחר שהה 15 חודשים במחנה שבויים בגרמניה. לא מדובר באנשים שרועדות להם הברכיים ממשחק כדורגל.
אחרי שער היתרון, האנגלים תקפו את האמריקאים בחמת זעם, הם הרימו שוב ושוב את הכדורים לרחבה הישר לידיו של השוער האמריקאי שגדל כתופס בייסבול על אותו מגרש שבו שיחק יוגי ברה האגדי. הקהל הברזילאי, מתוך שנאה ופחד מהאנגלים, עודד את האמריקאים בטירוף, השופט האיטלקי, שלפי עדות האנגלים עודד אותם במשך כל המשחק, פסל לאנגליה שער.
כמה מהשחקנים האמריקאים נישאו על כתפיים מיד אחרי שריקת הסיום. חלק מהם חשבו שהם יכלו לנצח גם בהפרש של שלושה גולים. למזלם של האנגלים, נבחרת הקריקט הפסידה לאינדים המערביים וגזלה מהם את הכותרת של הסנסציה. אחרי שריקת הסיום של ג'נרוסו דאטילו, גם באמריקה בקושי התייחסו למשחק, אבל השריקה הזו, בלי שאף אחד יידע אז הפכה את המשחק הזה מעוד משחק לסיפור, נראטיב, הפולקלור שממנו בנוי הגביע העולמי. הזיכרון הקולקטיבי שמאחד את מי שחושב שכדורגל זה הדבר הכי גדול על הפלנטה.
גייג'נס, כובש השער, חזר להאיטי מולדתו ונקלע למלחמות פוליטיות. שני אחיו ברחו לרפובליקה הדומיניקנית ותכננו לפלוש ולארגן מהפכה נגד השליט החדש. כל המשפחה של גייג'נס ירדת למחתרת. גייג'נס שעבד עבור תאגיד "קולגייט" המשיך בחייו. הוא הושם בכלא ב-1964, ושמונה שנים לאחר מכן התקבלה הודעה בשגרירות האמריקאית כי הוא מת בתאו.
