התקציר באדיבות תאגיד השידור כאן - המשדר הרשמי של כל משחקי מונדיאל 2022
הנשיא ג'ו ביידן הפסיק נאום כדי להודיע שארה"ב ניצחה את איראן, היו חגיגות בכיכרות מסיאטל עד סנט-לואיס, ואפילו בכדורסל טיפסו על העגלה: לברון ג'יימס שלח ציוצים מלאי סימני קריאה ואימוג'ים, וצ'ארלס בארקלי התחייב (התחייב!) ש"נחטיף להולנדים בישבן".
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
וכך, כמו שקורה לה פעם בארבע עד שמונה שנים – תלוי אם הנבחרת עולה למונדיאל – ארה"ב התעוררה השבוע בוקר אחד וגילתה שהיא אוהבת כדורגל. אמנם רק לכמה דקות, לא צריך להגזים, ובכל זאת 12 מיליון אמריקאים ראו את המשחק נגד איראן שנערך בשעה 14:00 שעון החוף המזרחי ביום עבודה רגיל. את הדקות האחרונות של המשחק כבר ראו קרוב ל-16 מיליון. ואלה רק מי שצפו בטלוויזיה.
4 צפייה בגלריה
בוקר אחד, בארה"ב גילו שהם אוהבים כדורגל. שחקני נבחרת ארה"ב בסיום הניצחון על איראן
(צילום: EPA)
שמינית הגמר נגד הולנד, שתיערך היום ב-10 בבוקר (17 שעון ישראל), תשיג, יש להניח, מספרים טובים עוד יותר. אם האמריקאים יחוללו הפתעה גדולה, יכול להיות שהחומה העקשנית שבה נתקל הכדורגל כשהוא מגיע לפקידי ההגירה בשדה התעופה JFK תיפול סוף-סוף. ואם לא, אז לא קרה כלום, כולם יחזרו לראות NBA ופוטבול ויחכו עוד ארבע שנים. לפחות ב-2026 כל הפסטיבל הזה יקרה ממש בבית.
יש דרך פשוטה להסביר עד כמה מסובכים היחסים של ארה"ב עם משחק הכדורגל: האמריקאים ניגשים לכל תחום בעולם בביטחון מוחלט שהם הכי טובים בו, הכי דומיננטיים, לגמרי בלתי מנוצחים. לא חשוב אם זה נכון או לא, זה מה שהם מרגישים. וזה, לטוב ולרע, גם מה שהופך את ארה"ב למה שהיא.
יש כנראה רק מקום אחד שאליו מגיעים האמריקאים במבט מושפל וצנוע: המונדיאל. כאן הם בסך הכל חבורה של אנדרדוגים אמיצים שרק רוצים לשבת ליד השולחן עם הילדים הגדולים. לכן, אפילו החגיגות האמריקאיות השבוע, וההתחייבויות של צ'ארלס בארקלי, הגיעו עם מבט שובב של מי שלא באמת מאמינים למה שהם אומרים, ועם לא מעט הומור עצמי על "איך כולנו מומחי כדורגל אחרי שלא ראינו דקת משחק מאז גביע העולם 2014".
כל זה לא אומר שנבחרת ארה"ב תעלה בשבת למשחק נגד הולנד – מדינת כדורגל ששמה נישא ברעדה בארה"ב - ולא תרוקן את כל מכל הדלק שלה. כי אם יש דבר שהמונדיאל הזה כן מאשר, זה את אתוס הספורט האמריקאי. תמיד באים כדי לנצח, תמיד נלחמים עד הסוף, תמיד - או כמעט תמיד - משחקים בספורטיביות ואתיקה עילאיות, תמיד מחבקים בסיום את היריב, גם אם הוא שחקן איראני שמייבב בבכי.
נבחרת שהיא כור היתוך
בבית המוקדם של מונדיאל 2014 סיימה ארה"ב ב-2:2 עם פורטוגל של כריסטיאנו רונאלדו בשיאו. המשחק הזה משך שיא כל הזמנים של צופי טלוויזיה במשחק כדורגל בארה"ב: 24.7 מיליון איש. ולמרות שהאמריקאים הפסידו בשמינית הגמר לבלגיה, התחושה הייתה שהם סוף-סוף באמת בדרך להפוך לשחקן משמעותי בכדורגל העולמי. אבל אז הגיעה 2018 והם אפילו לא עלו למונדיאל. זה היה כישלון שכמעט שבר לגמרי את המארג העדין גם כך של משחק הכדורגל בארה"ב.
זה לא קרה, כי ארה"ב היא מדינה של מהגרים, והמשחק האהוב בעולם לא יכול שלא להשתלב בה. זה אולי לוקח יותר זמן מהצפוי, אבל זה קורה. הכדורגל כמשחק הופך יותר ויותר פופולרי באמריקה, ועכשיו מה שצריך זו הצלחה של הנבחרת הלאומית וכמה כוכבים אמריקאים שילדים יכולים לשאוף להיות כמותם.
הנבחרת הנוכחית עשתה צעד גדול בדרך לשם והצליחה לכבוש לבבות בבית, לא כי היא משחקת כדורגל טוב במיוחד, אלא כי היא נראית כמו אמריקה מהפנטזיות: כריסטיאן פוליסיק, הכוכב הגדול שהולבש השבוע במדי "קפטן אמריקה", נולד בפנסילבניה להורים שהגיעו מקרואטיה; טיילר אדאמס נולד בניו-יורק לאמא לבנה ולאב שחור; טים וואה נולד בברוקלין לאם ג'מייקנית ואבא שהיה כדורגלן גדול ועכשיו הוא נשיא ליבריה; יונוס מוסא נולד בניו-יורק להורים גנאים וגדל באיטליה ובאנגליה; קלין אקוסטה נולד בטקסס, וסבתו יפנית; שון ג'ונסון נולד בג'ורג'יה להורים ג'מייקנים; השוער מאט טרנר הוא בן לאב יהודי ואמא קתולית; סרג'יניו דסט נולד בהולנד לאם הולנדית ולאב אמריקאי-סורינאמי; קמרון קרטר-ויקרס הוא בנו של אב מלואיזיאנה ואמא בריטית מסאסקס; ג'וש סרג'נט נראה בדיוק כמו קלישאת הילד האמריקאי מהמערב התיכון; דיאנדרה ידלין נולד בסיאטל לאמא יהודיה מלטביה ואבא חצי שחור-חצי יליד אמריקאי.
וכך, כל אמריקאי מוצא בנבחרת הזו מישהו שנראה כמוהו, מישהו שמכיר את ניסיון החיים שלו, ואם כל השחקנים האלה ביחד אוהבים אותו משחק - כנראה שיש בו משהו.
כל זה, יש לזכור, לא היה קורה בלי שהנשים יפרצו ראשונות את הדרך. הסכם השכר השוויוני שנחתם השנה קובע כי נבחרות הגברים והנשים מתחלקות שווה בשווה בכספי הבונוסים במונדיאל. העלייה של נבחרת הגברים לשמינית הגמר הבטיחה ששתי הנבחרות יקבלו כל אחת לפחות 6.5 מיליון דולר. זה יותר ממה שנבחרת הנשים קיבלה על הזכייה בשני גביעי עולם גם יחד, וגם זו התקדמות שעוזרת לכולם להרגיש חלק מהחגיגה.
"בהתחשב בהיסטוריה של ארצנו", כתב השבוע קלינט סמית', אוהד כדורגל ומהכותבים השחורים החשובים בארה"ב, "הרגשתי לפעמים לא נוח לעודד קבוצת ספורט אמריקאית ללא בושה. ההתלבטות הזו הייתה עבורי אמיתית ומשקפת משהו שחווים אנשים רבים שמגיעים מקהילות עם קשרים מורכבים, ולעתים קרובות אלימים, להיסטוריה האמריקאית. אבל כשאני צופה במונדיאל, אני מרגיש שחלק מהזהירות הזו מתפוגג. לעודד את ארה"ב במונדיאל מרגיש יותר כמו לעודד את מה שהמדינה הזו שואפת להיות, ולא רק את מה שהיא הייתה".
שווה לעקוב
ג'ובאני ריינה
קשר דורטמונד בן ה-20, בנו של כוכב העבר קלאודיו ריינה, נחשב לאחד הכישרונות הגדולים ביותר שייצר הכדורגל האמריקאי אי פעם. עם זאת, הוא שיחק רק 7 דקות בשלושת משחקי שלב הבתים, מה שהביא לביקורת חריפה כלפי המאמן המאוד זהיר והגנתי גרג ברהאלטר. גם נגד הולנד סביר להניח שנראה את ריינה על המגרש רק כצעד של ייאוש, אבל אם הוא כן ישחק אפשר יהיה לצפות בעתיד של הכדורגל האמריקאי ולגלות שהוא לא רע בכלל.
פינת הניחושים
1:2 להולנד בהארכה. האמריקאים יכולים לנצח, באמת שההולנדים לא כאלה מרשימים, אבל ההבדל בניסיון במעמד הזה נראה קצת גדול מדי.
מה להגיד לחבר'ה כדי שיחשבו שאתם מבינים בכדורגל (הגרסה האמריקאית)
"קוראים לזה soccer, לא פוטבול!"
פורסם לראשונה: 10:52, 02.12.22
