תשמעו, לא רצינו לכתוב את הדברים האלה. תמיד חשבנו שלא אנחנו, העיתונאים, זה הסיפור. בטח לא במפעל הכי גדול של הספורט העולמי לצד האולימפיאדה. אבל אחרי עשרה ימים בדוחא, אי אפשר שלא לחלוק אתכם את מה שעובר עלינו כאן. לא מתכוונים לייפות. אנחנו מרגישים שנואים, עטופי עוינות, לא רצויים. איך אמר לנו קטארי חביב במבט ראשון כששאל ונענה שאנחנו מישראל? "הייתי רוצה לומר לכם ברוכים הבאים. אבל אתם ממש לא ברוכים. עופו מפה כמה שיותר מהר". ככה. חד וחלק. והוא עוד "מארח", לא איזה לבנוני עובר אורח.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
עכשיו בואו לא נעמיד פנים אה? המונדיאל הוא חוויה עצומה. זכינו להיות פה ולסקר כדורגל, הדבר שאנחנו הכי אוהבים ביקום הזה. שנינו נושמים כדורגל מגיל רך. סיקור מונדיאל הוא מימוש חלום אישי, בדיוק כמו להיפגש לשיחה עם פול מקרטני או פול סיימון (שכניק) או לצלם את לאו מסי משחק בישראל (מועלם). כן, עבודה מתישה. אבל תכל׳ס, היינו מסכימים גם לישון על המדרכה ולהתחבק עם אוהדים מקסיקניים כדי להתחמם, אם החוק בקטאר היה מרשה.
שנינו למודי טורנירים דומים קודמים - יורו ומונדיאל - כך שיש בסיס להשוואה. אז לא, לא כיף לנו. רחוק מזה. ברחוב מלווים אותנו פלסטינים, איראנים, קטארים, מרוקאים, ירדנים, סורים, מצרים ולבנונים במבטים רושפי שנאה. יוצאי דופן הם הסעודים, מהם קיבלנו חיוכים ואור בעיניים. בהתחלה עוד הסברנו פנינו לשלום והושטנו יד. הזדהינו כישראלים. אבל כשראינו שזה תמיד גורר עימות קשה עם ערבים, עד קללות בוטות בשפה שאפשר להבין, החלטנו להזדהות כעיתונאים מאקוודור. כך הצלחנו ללוות במשך שבוע נשים איראניות לכתבה שהתפרסמה אתמול במוסף "7 ימים". גם שם ניסינו בהתחלה להזדהות כישראלים אבל הובהר לנו שאין שום סיכוי שידברו איתנו.
החוויה אחרי המשחק מול ברזיל הייתה לא נעימה במיוחד. מתברר שיש המון מוסלמים אוהדי הסלסאו, בדיוק כמו שיש הרבה ישראלים. אחרי המשחק, כדרכנו, הלכנו לקחת כמה תמונות של שמחה מהברזילאים. בכל פעם כזו נעמדו מסביבנו פלסטינים עם דגלים, צעקו והטרידו. באחת הפעמים אף הקיפו בצורה מאיימת אוהד מכפר קאסם שהעז להגיע ולהתראיין. הוא הפך לבן פנים בשנייה. בכל הסיטואציה הזו עמדו פלסטינים או קטארים וצילמו כדי להגחיך אותנו.
כשראינו שהעליהום הופך מסוכן ושהנשים האיראניות מתחילות להבין שאנחנו כנראה ישראלים - פשוט הזדהינו שוב כעיתונאים מאקוודור כדי לא להגיע לעימות פיזי. הקטע שצילם אחד מהם הפך ויראלי ועלה בתקשורת הערבית בניסיון להראות שהישראלים פחדנים וכמובן מראה חלקיק אמת. הסרטון הנלווה כאן ישרטט את הסיפור האמיתי. לצערנו, גורמים ברשת המזוהים עם הימין הישראלי יישרו קו עם אויבינו וחלק שיתפו את הקטע כדי להראות עד כמה אנחנו - בני עמם - משתדלים "בפחד" להתרחק מעימות. חבל, אבל זה מה יש.
אני (שכניק) מודה: התפכחתי פה לראשונה. תמיד הייתי איש מרכז, ליברלי ופתוח, עם רצון לשלום מעל הכל. תמיד חשבתי שהבעיה בממשלות. בשליטים. גם בשלנו. אבל בקטאר נוכחתי לדעת עד כמה השנאה היא מנת חלקם של האנשים ברחוב. עד כמה הם מעוניינים למחוק אותנו מעל האדמה. עד כמה כל מה שקשור לישראל מעורר בהם שנאה קשה.
עכשיו סליחה קטנה על הפאתוס. מוזמנים לא להמשיך לקרוא. אנחנו מסתכלים מקטאר על הוויכוחים בישראל וזה נראה כרגע כל-כך מטופש ומיותר. אם אנחנו בארץ לא נשכיל לאחד כוחות, להיות באמת עם אחד עד כמה שאפשר - וסליחה על הקלישאה הזו - ונמשיך לריב בכבישים, ולהתעמת בבחירות - אז מצבנו לא יהיה טוב מול עוצמות האיבה האלה.
קחו את זה לאן שאתם רוצים מפה. זה מונדיאל נהדר, נכון, אבל נצא מפה בהרגשה רעה מאוד. מצד שני, איזה כיף יהיה לחזור למדינה שלנו. אין לנו ארץ אחרת.