רז שכניק ועוז מועלם במחנה נבחרת איראן במונדיאל
(צילום: עוז מועלם)
עצבים, האשמות, הרבה פרצופים כועסים וגם כמה עיתונאים מטהרן, שנראו בדרך כלל מעוננים עד מתוחים. רציתי מאוד לכתוב על האיראנים דברים אחרים. בכל זאת, וסליחה על דוק הפאתוס, עדיין לא טריוויאלי כישראלי להיות בחדר מלא בדגלי וצבעי איראן, מדינה שמאוד מעוניינת למחוק את ישראל מהמפה. אבל האווירה הייתה חשדנית, קודרת, מתריסה. לא רק כלפי עוז מועלם הצלם וכלפיי – שני הישראלים היחידים ביום שישי במחנה האיראני – אלא גם כלפי העיתונאים האחרים שהגיעו כדי לסקר את ההכנות של הנבחרת שמוביל קרלוס קיירוש הפורטוגלי. אפילו את מסיבת העיתונאים השתדלו האיראנים לסיים במהירות, נתנו הזדמנות לשאלות בודדות, חלקן לעיתונאים שלהם. וכן, דילגו עלינו בכל פעם כזו.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
אפשר כמובן להבין את האיראנים על דרך ההתמודדות עם מה שקורה אצלם בבית, שם נראים סימנים אמיתיים של הרמת ראש נגד השלטונות. המצב הזה מעמיד את שחקני הנבחרת שלהם בסיטואציה בלתי אפשרית. מצד אחד חלקם תומכים במחאת החיג'אב, וגם אם לא, הם מזהים את הווייב, הם מביטים באייקונים אחרים של ספורט איראני ומזדהים בקולם עם המפגינים. בוודאי לאחר מותה של מהסה אמיני בת ה־22, שנהרגה, שלא לומר נרצחה, שלא לומר עונתה למוות, במעצר של המשטרה אחרי שפשעה הגדול היה שלא לבשה כראוי את החיג'אב. לפי הדיווחים נהרגו לפחות 348 איש בהתקוממות שאחרי, וסביב 16 אלף נעצרו, כשמספר מפגינים גם נידונו למוות. עם כל זה צריכים השחקנים להתמודד. לא הוגן עבורם. הם בסופו של דבר באו לשחק כדורגל על הבמה הגדולה בעולם.
"השחקנים האלה נקרעים מבפנים", הסביר לי אחר כך איש צוות התקשורת של האיראנים (שאינו יליד איראן), בחור שדובר אנגלית מצוינת במבטא רוסי מובהק. הוא לא היה מעוניין לדבר איתי יותר מהמשפט הספציפי הזה על הנושא, אבל כן הסכים לשוחח על כדורגל מבלי להזכיר את שמו. "אם השם שלי יהיה על ציטוט כזה, לא משנה איפה, אני אצטרך לתת הסברים לכמה אנשים", אמר לי בחשש.
הייתי במחנה האנגלי עכשיו, אמרתי לו, הם לא ממש בטוחים בניצחון שלהם. ברגע הבחור נדלק. סוף־סוף מישהו חייך במתחם האיראני. הוא קרא לאיש נוסף מהצוות שלו וביקש הסברים על מה שאמרתי. "אתה בטוח?" שאל. "מעניין. חשבתי שהאנגלים די שחצנים וזחוחים, אבל בסוף הם יודעים כנראה שיש לנו נבחרת די חזקה. זה לא אומר שננצח את אנגליה מחר, אבל להשיג תוצאה טובה אנחנו יכולים. אני מאמין שנעלה מהבית הזה. אפשרי בהחלט".
אבל איך אפשר לשחק בראש נקי כשמהומות כאלה מתרחשות באיראן? שאלתי. וקיבלתי: שתיקה וביי.
4 צפייה בגלריה
"האנגלים יודעים כנראה שיש לנו נבחרת די חזקה". שחקני נבחרת איראן באימון
(צילום: עוז מועלם )
ד"ש לנבחרת ישראל
מספיקה שנייה של התבוננות כדי להבין את הפערים העצומים בהתנהלות בין אנגליה, אימפריית כדורגל כמובן, לאיראן. המחנה האנגלי עצום ממדים, חדר התקשורת נראה כמו פנטזיה של כל קבוצה. ערמות של כריכים מפונפנים, פירות יפים, מקררי קוקה־קולה ומכונת אספרסו גדולה עם כמה סוגי קפה ולידה עוגיות חמאה שמנמנות. במתחם שולחנות ביליארד, עמדות משחקי פיפ"א עם שני מסכים גדולים, עמדות של כדורגל שולחן (אלה מפעם, כן) ואפילו תחנה של בעיטות כדורים בשיטת קליעה למטרה, למי שחש עצמו כשילוב של הארי קיין ורובין הוד. במקום מפוזרות גם ספות רכות ונעימות למי שמעוניינים לנוח מתישהו ולאורך כל היום מאוישת עמדת שירות ומידע.
עכשיו, במעבר חד, נעבור למחנה האיראני. כמה שורות של כיסאות קשים שאתם זוכרים מבתי הספר ובפינה עומד לו בעונש מיני מקרר קטן, בתוכו מספר זעום של בקבוקי מים מינרליים ומשקה בצבע כתום זרחני, מלא צבעי מאכל, שמאיים לשרוף את המעיים על יושביהם.
היו במחנה האיראני גם שמונה אנשים נושאי תעודת עיתונאי. לא היה קשה לספור. ארבעה מהם צלמים. כשניתנה להם הזדמנות לשאלות, הם כיוונו רק לנושאי כדורגל. וגם אותם איכשהו אפשר להבין, אם הם מעוניינים לחזור הביתה בשלום. עברתי אחד־אחד מהשמינייה, הזמנתי לשיחה. כן, הם לחצו ידיים בנימוס קר, אבל סירבו לדבר עם עיתונאי ישראלי. "תבין", אמר לי אחד מהם, "אני ואתה יכולים לשבת לשתות קפה, בכיף. אבל אין שום סיכוי שיצטטו אותי בתקשורת הישראלית תחת שמי. קח את זה לאן שאתה רוצה".
גם לא בנושאי כדורגל בלבד?
"שום נושא. בהצלחה. מה עם נבחרת ישראל?"
נבחרת ישראל? אנחנו לא במונדיאל מ־1970.
"אה. לא ידעתי".
אבל אם נעלה למונדיאל הבא, אתה מוזמן לשאול כמה שאלות שתרצה, עניתי לו. בתגובה הוא עזב במהירות. מה הן המילים, אם לא שתיקה?
זה לא שהעיתונאים הבריטים נחלו הצלחה גדולה יותר בלשאוב מידע חיוני של ממש, אבל הם כן קיבלו מענה לשאלות, גם אם בטורים גבוהים, ובפרסית - עם כל הכבוד לחיקויים ההם של יוסף שילוח הנפלא ז"ל - זה נשמע הרבה יותר זועם.
"אתם מסלפים את הדברים"
אחד הכוכבים הגדולים של איראן, עלירזה ג'האנבאחש מפיינורד, האשים עיתונאי שהוא הגיע במסגרת מלחמה פסיכולוגית שמנהלת אנגליה נגד איראן, לא פחות, כדי לערער את שחקניה. "אתה בטח מהתקשורת האנגלית, אני זוכר אותך", אמר ג'האנבאחש לעיתונאי ששאל על תחושות שחקני הנבחרת על רקע המהומות והמחאות באיראן. "אני לא ממש מופתע שאתה שואל משהו כזה. בתקשורת האנגלית שואלים אותנו את השאלות האלה בכל יום. אני מעריך שאם אנגליה לא הייתה בבית של איראן, לא היית מגיע עם השאלה הזו בכלל. אנחנו מתנהלים כבר כמה זמן בשאלות האלה עם התקשורת האנגלית. אלה הכותרות שנותנים לנו ככל שמתקרבים יותר למשחק, למונדיאל. אז אתם משחקים פה פסיכולוגית אבל לנו יש זמן קצר לאחד המשחקים הגדולים בחיינו. אנחנו כאן כדי לשחק כדורגל, אתם כאן כדי לשאול שאלות. אנחנו עונים, אתם בכלל מצטטים דברים אחרים ומסלפים את הדברים שלנו. אני מכבד את כולם אז עונה לך, אבל אני מבין בדיוק מה אתה מנסה לעשות. אנחנו נבחרת חזקה מנטלית, אל תדאג".
ג'האנבאחש, צריך לזכור, מכיר את האנגלים. הוא שיחק בברייטון, ואין לפסול שאולי יש בדבריו גם מן הצדק. ההתנהלות בין הכדורגל לפוליטיקה לא חדשה עבורו. הקשר האיראני החרים במדי פיינורד את המשחקים מול מכבי חיפה בקונפרנס־ליג בסוף שנת 2021 ובמדי אלקמאר את המשחקים מול מכבי ת"א בליגה האירופית בשלהי 2016 – אבל בברייטון דווקא שיתף פעולה עם תומר חמד ובירם כיאל שלנו.
הוא המשיך במונולוג ונשמע נרגש. "מאז שהייתי ילד קטן חלמתי לשחק בנבחרת, אני בטוח שכל שחקן שלנו מרגיש דומה. אנחנו תמיד רוצים לכבד את החולצה של איראן, לא משנה מה קורה, וכל שחקן שמייצג את הנבחרת עבד קשה כדי להיות כאן והוא ייתן את הכל. אני מבטיח לכם: נעשה הכל כדי לשמח את האנשים באיראן, בדיוק כמו במונדיאלים קודמים. יש לנו את האוהדים הכי טובים בעולם ואני בטוח שהם יהיו פה לתמוך בנו".
בשלב הזה כבר ביקשו האיראנים להפנות שאלות בנושאי כדורגל בלבד, והנה קיבלו שאלה כזו, על המשחק, מצלם איראני שבהמשך - אמא'לה ואבא'לה – משום מה התחיל לכוון את עדשתו לעיתונאים וגם צילם אותנו ללא ספק. בינתיים ג'האנבאחש התחיל להראות סימנים קלים של דילמה. "אם להיות כן, יכול להיות שלו היית שואל את השאלה הזו ואני לא הייתי במסגרת של חובה לנבחרת, הייתי עונה עליה בראייה אחרת".
הקשר האיראני התייחס לסוגיה מעניינת נוספת. האם השחקנים ישירו את ההמנון או יחגגו את השערים, נניח בנשיקה לחולצה, כלומר יביעו פטריוטיות למרות שהשלטונות בבית הורגים מפגינים? כאן הגיעה הפתעה קלה. "חגיגות שער הן עניין לגמרי אישי. לשיר את ההמנון זה עניין שדיברנו עליו בנבחרת ויוחלט בתוך חדר ההלבשה. אבל זה לא משנה, כולם חושבים על כדורגל".
