שונית פרג'י ותומר חמד לא ידעו מה לחשוב כשלילה אחד, לא מזמן, נשמעו דפיקות רמות על הדלת של הווילה שלהם בסידני, אוסטרליה. השעה הייתה בערך חצות, וזה קרה כחודש אחרי ששונית ושלוש הילדות שלהם סוף־סוף הצטרפו לתומר, שהגיע לשם מלונדון בעקבות חתימתו בקבוצת הכדורגל הניו־זילנדית ווילינגטון פיניקס. כשהם פתחו את הדלת וראו שם שוטרים, הבלבול התחלף בפחד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה היה יום לפני תחילת הלימודים פה", משחזרת השבוע שונית בשיחת זום. "מגיע סמס שאני והבנות צריכות להיכנס לבידוד כי איתרו חולה קורונה במלונית שהיינו בה כשנחתנו. חשבתי ששלחו את זה בטעות, הרי עבר חודש, אז לא עניתי. פתאום קיבלתי מייל. לא הספקתי לענות, היינו במסעדה, ופתאום גם טלפון. אומרים לי, 'תעזבי הכל ותיכנסי מיד לבידוד'. הסברתי שעבר הרבה זמן והבטיחו שיסירו אותנו מרשימת המבודדים. בערב הילדות הכינו תיקים והשכבנו אותן לישון. בעשר בלילה מתקשרים שוב, מתעקשים שאנחנו צריכות להיכנס לבידוד, גם אם אני לא מבינה למה. ביקשתי שנדבר מחר בבוקר, והתיישבתי עם תומר על הספה, צחקנו שתכף תבוא לפה משטרה לעצור אותנו".
אמרתם ולא ידעתם.
תומר: "ב־12 בלילה דופקים בדלת, ממש בומים חזקים. עומדים שני שוטרים ענקיים ועליהם מצלמות, נותנים לנו מסמך ואומרים, 'אתם לוקחים את המסמך הזה עכשיו, זה מתועד, ולא עוזבים את הבית, רק לבדיקת קורונה’".
כבר לא מצחיק.
"שנינו רעדנו מפחד. חשבתי שלוקחים לי אותה ואת הבנות לעוד שבועיים במלונית".
ניסו לאיים במעצר?
שונית: "הכל היה מנומס. אמרו שאם אנחנו לא מתכוונים להקשיב להם, זה יכול להגיע למעצר. למחרת עשינו את הבדיקות והתקשרו להתנצל על אי־ההבנה. האמת, זה נתן לי להרגיש במקום הכי בטוח בעולם. אין שם חוכמות".
תומר: "רק ככה הם הצליחו שהכל יהיה פתוח לגמרי. קניונים, מסעדות. אין מסכות, רק במספרות. הדבר היחיד שיש זה סוג של צ'ק־אין במקומות שהיית בהם, למקרה שיהיה איזה חולה. יוצא שעד שאתה לא רואה ידיעה על הקורונה, אתה שוכח שיש אותה".
חלומי.
"כולם יודעים שהמצב פה ובניו־זילנד הוא הכי טוב בעולם. היה איזה פיק של חולים, אבל השתלטו עליו עם בידודים. כשבאתי לפה לא היו מקרים חדשים, אבל שבוע אחרי שיצאתי מהבידוד הייתה פתאום התפרצות וחשש שאולי זה יחזור. ההתנהלות פה כזאת מדוקדקת שתוך שבוע הכל נרגע, עם סגר מקומי של האזור שבו הייתה התפרצות. אין מה להגיד, זו התנהלות של הממשלה קודם כל וגם התנהגות של האזרחים, הם קשובים ומבודדים את עצמם עד שיש תוצאות. באליפות אוסטרליה בטניס שקורית עכשיו במלבורן, הייתה התפרצות, וישר סגרו את מלבורן ולא יכולים להתערבב בין הערים. ברגע שיש התפרצות לא מחכים אפילו יום אחד. ככה נוצר מצב של שגרה רגילה, אין מסכות, הכל מתנהל כרגיל".
שונית: "אנחנו מרגישים את הקורונה רק דרך הארץ. פה חיים רגיל, אבל הילדה שלי עוד לא התרגלה, היא עדיין לוחצת על הכפתור ברמזור עם המרפק".
תומר: "כשהסתכלתי מהמטוס לפני הנחיתה פה, מבט מלמעלה על סידני הספיק לי כדי לחשוב 'וואו, לאן הגעתי'. אוסטרליה היא העתיד".
ואיך ההווה שלכם שם?
שונית: "בעשרת הימים הראשונים שלנו פה היינו בבית האופרה, גשר סידני, בגן חיות ובאקווריום הגדול. יש הרבה אנשים, לא מגבילים כניסה. בכל מקום שמגיעים אליו יש ברקוד שצריך לסרוק כדי לתעד מי בדיוק ביקר באתרים באותו זמן. זה היה בחודש שעבר, כשעוד היה צריך לשים מסכות במקומות סגורים, אז ביקשו להמתין כמה דקות בשביל להיכנס לחלקים קטנים באקווריום. עכשיו אין שום הגבלה חוץ מהברקוד, שום אזכור לקורונה. כמו בחיים שהיו פעם. תומר לקח אותנו לארוחת בוקר בדאבל ביי, אזור יפה על הים. לקחנו את הבנות גם לשעת תה, כמו שהן אהבו לעשות בלונדון".
אתם רואים שינוי אצל הבנות אחרי הסגר במדינה אירופית קרה?
"בסגר בלונדון הן לא סבלו ובכו, כל דבר היה בשבילן חוויה. הגדולות נכנסו כאן לבית ספר פרטי שמעודד למידה לפי הבחירה של הילד. אין יותר תלבושת מכופתרת כמו שהייתה בלונדון. מיה הייתה מתלבשת לבית ספר כמו עורכת דין".
יש דברים שעשיתם באוסטרליה בפעם הראשונה?
"היינו היום בבית האופרה ואמרתי לתומר, 'תראה, בגיל שלוש ושש הן קופצות בבית האופרה באוסטרליה כאילו זה מתנ"ס או החצר בבית הספר שלהן'. כל המקומות כאן הן כאלה שאת רואה בסרטים, אני לא מעכלת שאני מגדלת ילדות פה".
עכשיו הם גרים במרחק עשר דקות נסיעה מהחוף, וכמעט כל אחר צהריים מגיעים לשם. להיות בחוץ זו הפעילות המועדפת עליהם. וגם לרדוף אחרי השמש. בקיץ, כשבלונדון לא הייתה ברירה אלא להסתגר מפני המגפה, הם העדיפו לנסוע משם, ובין השאר גם הגיעו לארץ. "טסנו לסרדיניה ולחלקידיקי, לבלות אבל גם כסוג של בריחה מהסגר שם", אומרת שונית.
ההצעה לשחק בניו־זילנד הגיעה אליהם בדיוק בזמן. תומר: "שיחקתי כבר בליגה האנגלית, בליגה הספרדית, בצ'מפיונשיפ. מפה זה מאוד קשה לקבל משהו שירגש אותך. מבחינה כלכלית, הקבוצות באירופה נפגעו מהמצב. על אוסטרליה בכלל לא חשבנו, הראש היה רק באיפה באירופה אפשר לקבל הצעה שתגרום לנו להגיד וואו".
שונית: "ישבנו בבית קפה, ירד בלונדון מבול מטורף, הסתכלתי החוצה ואמרתי לו, 'סידני עם השמש? עכשיו כן!'"
תומר: "זה בדיוק מה שרציתי מבחינה מקצועית, קבוצת צמרת שצריכה חלוץ שייתן שערים. מהרגע שפורסם שאולי אני עובר לשם, אנשים אמרו לנו שלא נעזוב את המקום הזה בחיים, שהוא הכי טוב בעולם".
שונית: "זו הייתה החלטה קשה, אבל המצב באירופה היה על הפנים מבחינת הקורונה. עם ההצעה הזאת הרגשנו כאילו אלוהים נגע בנו ואמר לנו 'קחו אותה'".
אלוהים אולי אמר לקחת את ההצעה, אבל לא גילה להם שבדרך לסידני המובטחת הם ייאלצו להיפרד, ולא סתם להיות לבד, אלא גם להיות בנפרד בבידוד. הוויזות התעכבו ותומר טס לבד ליבשת. "את המעבר הקודם עשינו עם ילדה אחת, אבל במעבר הזה אנחנו כבר משפחה עם שלושה ילדים", הוא אומר. "הייתה לי כל הזמן תמונה בראש של המשפחה נשארת בלונדון בלעדיי. לפני הטיסה שלי הייתי מסתכל על הבנות ישנות במיטות שלהן בלילות, ומוצא את עצמי יוצא מהחדר שלהן ובוכה. אומר לעצמי, מה אני עושה להן, אני אפילו לא יודע לכמה זמן הפרידה. אתה מוציא אותן מהמסגרות ומהחברים ומהסביבה המוכרת, מתקדם הלאה ומשאיר את שונית להתמודד עם הכל. הייתי אומר לשונית ברגעים האלה, 'בואי נוותר על זה', והיא הייתה מתעקשת, משכנעת אותי שנסתדר. רצתה לתת לי לטוס בלב שלם".
שונית, לא דיגדג לך על הלשון לומר לו, "זה מסובך מדי, עזוב"?
"הוא אמר לי, 'אני בלעדייך לא נוסע. או שכולנו טסים או שנוותר'. לא רציתי שנפספס, חלמנו על זה, לא ראיתי את זה חומק לנו בין האצבעות בגלל הקורונה, או כי אני צריכה לטוס לבד".
הפרידה הייתה להם יותר קשה ממה חשבו. "זה היה נוראי ללוות אותו לשדה תעופה כשאני בתוך תוכי לא יודעת מתי נתראה שוב, ויודעת שיכולים לקרות אלף ואחת דברים. ואם חס וחלילה קורה משהו ואני צריכה אותו, אין טיסות והוא לא יוכל לבוא להיות איתי ואני לא יכולה לבוא אליו".
תומר: "הרע מכל עבר גם לי בראש. ואני ושונית מבינים את הסיטואציה, אבל הילדות לא. כל הדרך לשדה אני אומר לעצמי 'תהיה חזק, אל תתפרק כאן'. אבל כשחיבקתי אותן לא יכולתי שלא לבכות. הן בחיים לא ראו אותי בוכה. מיה הגדולה התחילה לבכות גם, ואמי הקטנה לא הבינה מה קורה לי, ביקשתי חיבוק והיא לא ידעה מה לעשות".
שונית: "הן הרגישו את הלחץ שלנו, את החרדה. מיה שאלה אותי איך התמודדתי עם הפרידה מסבתא שלי שנפטרה".
מבהיל לשמוע שלשם היא לקחה את זה.
שונית: "כן, זה הבהיל אותי. אמרתי לה שלא צריך לחשוב על מוות, רק להתאמן על שריר הרגש שמפעילים בפרידות, כי צריך להתמודד איתן כל החיים".
תומר: "הקושי הוא בעיקר בלמה גרמנו לה להגיע למחשבה על פרידה ברמה כזאת".
הלחץ שלהם התגלה כמוצדק. בלונדון התחילה להתפשט המוטציה הבריטית והשמיים האנגליים היו בסכנת סגירה מיידית עד להודעה חדשה. "הן היו חייבות להגיע לפני שמפסיקים את הטיסות, אבל לא היה מקום פנוי במלוניות בידוד באוסטרליה. פה מזמינים בהן מקום מראש ושוהים בהן בתשלום. ידענו שאם הן לא מגיעות בזמן, הן יצטרכו לחכות כמה חודשים. היה כריסמס וכל האוסטרלים שרצו לחזור לחג, התחרו על מקום".
בסופו של דבר מלונית הוזמנה, ושונית והבנות עלו למסע חובק יבשות של שתי טיסות בנות 12 שעות כל אחת. "במצב של הקורונה רואים אמא לבד עם מזוודות ושלוש ילדות ואף אחד לא מציע עזרה, נזהרים לא להתקרב". הם נחתו במלון חמישה כוכבים בניו־זילנד, שעבר הסבה למלונית מבודדים, והוקף באנשי צבא שמפטרלים מסביב. "היה שם שטח פתוח שאפשר לצאת, המעט של המעט, אבל העיקר שהיה מקום לשחק בו בכדור. הילדות שלי כבר רגילות לחיים התזזיתיים האלה, בית מלון הוא לא משהו זר. הגעתי מוכנה עם משחקים ופעילויות לכל יום".
תומר: "שונית יכולה להיות מדריכת קורונה עם הניסיון שלה בבידודים עם ילדים".
שונית: "מצאתי במלונית נני שתעזור קצת עם הבנות, אבל בסוף זה היה לבד־לבד. היו רגעים שנשברתי. כשכבר השתחררנו מהבידוד היינו אמורות לטוס לתומר, ופתאום עצרו את כל הטיסות, כי בסידני התגלו כמה מקרים של קורונה, לא היה ידוע מתי הן יתחדשו. תפסתי את הראש, מה אני אגיד לבנות, אחרי שספרתי איתן יום־יום בטבלאות ייאוש? זה רגע כזה שאת עוצרת ואומרת, 'מה עשיתי לעצמי?' בלונדון עוד הייתה לי עזרה של חברים והיו מסגרות, פה אני לגמרי לבד, בלי מיטות לילדות שלי".
זה מערער.
"ברגע שזה נודע לי, אחרי בידוד של שבועיים, פרצתי בבכי. רציתי להישאר קול ולא להכניס את תומר ללחץ, אבל פשוט נשברתי. רק רציתי להגיע כבר לחיבוק שלו".
תומר: "בשבועות שהן לא היו איתי, לא הצלחתי לישון כמו שצריך. נרדם בדאגה וקם בדאגה, בידיעה שזה רק עניין של מזל אם לא יכריזו על איזה משהו שיפריד בינינו לחודשים. כבר הייתי מוכן מנטלית, אם שונית והילדות לא יצליחו להגיע, לארוז את עצמי חזרה ולומר לקבוצה להתראות ואני מצטער. זה משהו שהוא מעבר לכדורגל, אני לא באמת יכול להישאר שם בלי משפחה. בסוף התפילות עזרו".
חגיגת הניצחון נערכה במלון הפור סיזנס, עם תצפית לקו הרקיע המטורף של סידני. "הבית ששכרנו התפנה רק עשרה ימים אחרי הבידוד. התחננתי לתומר שיתקשר לבעלת הבית, שיפנה ללב שלה, שיסביר מה עברתי, שיציע יותר כסף, שיאמר ששלוש ילדות קטנות מתגעגעות כבר למיטה משלהן. לא משנה מה העיקר להיכנס. זה לא עבד, ואמרנו שמהלימון הזה חייבים לעשות לימונדה".
תומר: "עשינו עשרה ימים בפור סיזנס, רציתי שתהיה להן הכי תחושה של חופשה אחרי מה שהן עברו. הערתי את שונית עם רום סרוויס במלון ופרחים ביום ההולדת, יצאנו למסעדה וכשחזרנו חיכו בחדר עוד בלונים וקישוטים. הגיע ברמן לחדר ועשינו מסיבה של חמישתנו".
מי שהכירו כילדים בקריית טבעון והפכו לזוג בגיל 18, חיים כבר עשר שנים בחו"ל, יודעים איך מסתכלים עליהם, הכדורגלן והדוגמנית, אבל גם יודעים שהם עשו את זה בענק. עפים על האתגר, הביחדנס, הכסף הגדול. יחד עברו את כל שרשרת הרילוקיישנים, שנפתחה בפלמה דה־מיורקה (תומר: "דודו וחגית אוואט שחיו שם, אמרו לנו, 'התחלתם מהתחנה שעושים אחרונה כי כל כך יפה פה. מפה אתם רק תרדו"). אחרי תקופה בספרד, המשיכו ללונדון. חמד (33) הוחתם בברייטון, ושונית (34) התמסרה לקריירה שלו. שלוש הבנות - מיה בת השש, אמי בת השלוש ולנה בת השנה וחצי, בלונדיניות כמו הרבה ילדים שמאכילים ברבורים בהייד פארק - נולדו בשלוש מדינות שונות, והתרגלו לומר "ווטה" במקום "ווטר". שונית: "הן פותחות משפט באנגלית עם 'מאמי' ו'דדי' במבטא בריטי, ואז יגידו משהו בעברית כמו, דדי, שים את השיר 'רק רוצה לרקוד'".
החמדים דילגו בין ריזורטים וקפצו מתוך יאכטות, גידלו את הילדים יחד עם החברים בירם כיאל ואשתו אנג'לה שחיו גם הם בלונדון, והתרגלו להיתקל בשכונה באנשים שאחרים רואים רק בגטי אימג'ס. "ארמון קנזינגטון היה מעבר לבית שלנו. פעם ראיתי את קייט מידלטון חוצה את הכביש עם הילדים שלה בדרך לפארק. ביום אחר, חזרתי מהגן עם הילדות, נראית כמו שאני עכשיו, עם גולגול ובקושי מאופרת, הכי עם בגדי בית. פחות ממאה מטר מהבית שלנו יש מרכול קטן, אני רואה לידו רכב ענק עם דלתות פתוחות, ושואלת את עצמי מי חונה ככה על המדרכה, מי זה החי בסרט הזה. ופתאום אני רואה את דיוויד בקהאם, יוצא מהאוטו עם הילדה שלו. עצרתי ואמרתי, אין מצב, אני חייבת להגיד שלום, לעשות תמונה".
סלפי עם בקהאם, לא רע.
תומר: "בלונדון אתה מרגיש כמו במרכז העולם. במסעדות רואה שחקני פריימר ליג, דוגמניות ושחקני קולנוע. כשבאתי מישראל לליגה הספרדית, ריגש אותי לראות מול העיניים את הכוכבים הכי גדולים בעולם כמו מסי ורונאלדו וכולם נגדי על המגרש. אחרי זה אתה מתרגל, מבין שאתה חלק מזה. עכשיו שחקנים מהפריימר ליג בלונדון מזהים אותי".
שונית: "אני תמיד מתרגשת כששחקן פריימר ליג אומר לו שלום. זו גם הגאווה שלי. שחקנים נזכרים בזה רק כשזה נגמר, האישה והמשפחה נהנים מזה כשזה קורה. אני זוכרת את עצמי סטודנטית בבינתחומי, אוכלת סלט טונה, בעלה משחק בנצרת והיא חושבת שהם הולכים לדפוק קריירה של החיים".
תומר: "יש הרבה שלא האמינו, אבל סיפור כזה אנחנו בעצמנו לא דמיינו".
אין ספק, זה סיפור טוב מכדי שהם ישמרו אותו לעצמם, אז הם פתחו ערוץ יוטיוב (The Hemeds) עם סרטונים פוטוגניים שלהם עושים חיים, אבל מראים גם רגעים הוריים שכוללים בכי לא אינסטגרמי. שונית, שבעשור הקודם הוכתרה כנערת ישראל, טסה לתחרות מיס יוניברס וגם הכניסה לפה איברי חיות בעונה החמישית של 'הישרדות', פורחת עכשיו כמשפיענית לענייני רילוקיישנים ואימהות, לומדת מרחוק הדרכת הורים במכון אדלר ומשמשת כשגרירה של מותג תוספי התזונה 'סופהרב'. "כשעזבנו את הארץ לא הייתה בי תחושת פספוס. לא רציתי לעשות שום דבר שיזיז אותנו מהמטרה שהיא הקריירה של תומר. כשידעתי שהוא צריך אותי לידו, לא טסתי למבחנים של התואר. רק עכשיו אני מרגישה שאפשר קצת להרפות".
מהצד נראה שאת מקריבה יותר בזוגיות.
"וואו, תמיד כשמדברים איתי על ההקרבה הזאת אני שולפת את הציפורניים. כי נכון, גם אני אומרת לעצמי, 'וואו, כמה הקרבתי פה. ויתרתי על הדוגמנות, ויתרתי על התואר שלי בהצטיינות ולא המשכתי להיות רואת חשבון, ויתרתי על קרבה פיזית למשפחה שלי'. אבל במקום לדבר על מה ויתרתי, אני מסתכלת על מה שזכיתי, קריירה מפוארת של תומר שמבחינתי היא גם הקריירה שלי".
וזה מספק?
"כולנו רוצים להצליח מבחינה כלכלית כדי לדאוג לילדים ומבחינתי יש לנו וי גדול בנושא הזה. מעבר לזה, אני מטיילת בעולם".
יעקב בוזגלו טען שאשת כדורגלן צריכה להיות 24/7 סביב בעלה ולדאוג שתהיה לו ארוחה ומיטה חמה, אחרת "חבל על הזמן".
"אני חושבת שכל אישה רוצה לשמח את בעלה ואת הילדים שלה. להיות 24/7 סביב הגבר שלך, לא קשור לזה שהוא כדורגלן או רופא או טכנאי. מבחינתי גם אם בן זוגי היה עורך דין הייתי רוצה להיות לידו 24/7. לדעת מה עובר עליו, עם מה הוא מתמודד".
תומר: "בסוף אנחנו אחד בשביל השני. אם היא לא הייתה עושה את זה, כנראה שלא היינו פה היום, ולא הייתי מגיע לא לליגה האנגלית ולא לספרדית ולא לשום מקום".
חמד הוא אחד ממלכי השערים הגדולים בכדורגל הישראלי. הוא גדל במכבי חיפה, ולפני הפריצה שלו, שיחק בקבוצות קטנות כמו מכבי הרצליה או אחי נצרת. התחנה החו"לית הראשונה שלו הייתה במיורקה. ממנה עבר לאלמריה, והבקיע בליגה הספרדית יותר גולים מכל ישראלי אחר. לפני חמש וחצי שנים עבר לברייטון האנגלית, ועלה עימה לליגה הטובה בעולם, הפרמייר ליג. מאוחר יותר הושאל לק.פ.ר ולצ'רלטון מליגת המשנה באנגליה. לפני כשלושה חודשים חתם בוולינגטון פיניקס הניו־זילנדית, שנחשבת לקבוצת צמרת בליגת־העל האוסטרלית. בשל הקורונה כל הפעילות שלה הועברה לסידני.
כל הטיסות למשחקי חוץ פה הן מסע־מסע.
"בגלל הקורונה הם התחילו עם יותר משחקים באזור, שלא יצטרכו לטוס יותר מדי. מניו־זילנד יכולות להיות טיסות של שמונה שעות למשחק חוץ, וזה אומר להיות שלושה ימים מחוץ לבית. באנגליה זה היה לילה אחד, אז בוא נאמר ששונית תדבר עם המאמן עוד מעט".
הליגה האוסטרלית לא מוכרת בארץ.
"אני זוכר שלא הבינו איך שחקנים ישראלים עוברים לליגה הבלגית, ועכשיו כשעוקבים אחריה מבינים מה היא שווה. יש שידורים ישירים שלי בישראל ואפשר לראות מה קורה באוסטרליה. לאחרונה מגיעים לפה זרים מוכרים מליגות אירופה. המצב שם גרם לשחקנים לזהות פה הזדמנות טובה לבוא".
אז זו לא ליגת פרישה כזאת?
"הליגה הרבה יותר טובה ממה שחושבים. אצטדיונים שווים, יש קהל, אמנם לא מאה אחוז, אבל גם 50 אחוז בימינו הם משהו. התחרותיות בליגה היא טובה".
באת מאירופה, אתה בטח כוכב אצלם.
"בקבוצה שלי באופן טבעי מסתכלים עליי בהערצה, החלום שלהם זה להגיע לאיפה שהייתי. במשחקי חוץ, השחקנים הזרים מכירים אותי ובטלוויזיה מדברים עליי".
שונית: "תומר סוג של כוכב פה. כבר במשחק הראשון ששידרו לישראל, צילמו אותי ביציע. אני לא חושבת שאי פעם בעשר שנים האחרונות צילמו אותי ביציע בחו"ל, כי תמיד היו שחקנים יותר מפורסמים. באירופה תומר היה עוד שחקן, כאן מרגישים את ההבדל".
זה סוף העולם, לא? תומר, בעבר הצהרת שלסין שבה שיחק ערן זהבי, אתה לא תגיע.
שונית: "עזוב, הייתה לו הצעה מסין, ואני ביטלתי אותה".
תומר: "ההצעה שערן קיבל היא לא משהו שמישהו יכול לסרב לה, אבל קיבלתי הצעה מסין כשהייתי בברייטון בצ'מפיונשיפ. זה היה יותר כסף ממה שיש לי אבל אמרתי לסוכן, 'עכשיו יש לי אתגר להגיע לפריימר ליג, אני לא אוותר על זה בשביל לעשות יותר כסף'. הידיעה שאני הישראלי הראשון שמשחק בליגה האוסטרלית היא מיוחדת, והקהילה היהודית פה בטירוף, מבחינתם זו אטרקציה מדהימה שאני פה. באים למשחקי בית וחוץ עם דגלי ישראל, מזמינים אותנו לארוחות שישי. אני צריך לזכור שבאתי לפה למטרה מסוימת, ולא רק להיות הישראלי הראשון. אני רוצה להיות השחקן הכי טוב שהיה פה".
טוב, זה קל. אתה היחיד כאן.
"יבואו אחריי. בספרד השארתי שיא של כיבושים וגם כאן אני רוצה להטביע חותם".
אתה והנבחרת - זהו, ויתרת?
"לא ויתרתי. לא הייתי במשחקים האחרונים כי נפצעתי בהתחלה ואז הייתי בפגרה. זה תמיד גאווה לבוא לשם".
שונית, את מרגישה שאחרי כל הקריירה שלו, תומר הוא קצת אנדרייטד?
"הוא צנוע. הוא לא מנצנץ, זה שיגיד 'אני' ו'אני' וידחוף את עצמו. אני לא חושבת שיש אחד ממביני הכדורגל שיכול לומר שתומר לא עשה קריירה מפוארת. היו פעמים שבנבחרת הוא היה מקבל פחות קרדיט, אבל זה גם בגלל האופי שלו. הוא לא יהפוך את השולחן, ומה לעשות, לפעמים בחיים צריך להפוך שולחנות. בנבחרת הוא לא קיבל מספיק הזדמנויות".
יש לכם כבר חבר'ה באוסטרליה?
"קודם כל זו המעטפת של הקבוצה, השחקנים והנשים שלהם. העבירו את הקבוצה מניו־זילנד לפה, אז כולם נמצאים באותה סירה, רחוק מהבית ומהמשפחות. יש לי כאן חברה שהייתה מיס אוסטרליה לשעבר. אנחנו מכירות מתחרות מיס יוניברס, והיא כבר הזמינה אותי לבוא איתה להשקה".
7 צפייה בגלריה
''אנחנו לא פרובוקטיביים, אנחנו משפחתיים''. משפחת חמד בסידני
(צילום: Trystin Sinnott, Marcel Schoner, Fortem Media)
לאן יוצאים לבלות כשהכל פתוח?
"תומר ואני לא אנשים של ברים. יוצאים למסעדה טובה. כל המסעדות כאן עובדות רגיל, עם הושבה בפנים ובחוץ. גם לי לוי גרה כאן, הכרתי אותה דרך אירית רחמים. היא דוגמנית וכנראה שתפתח פה מקום לאגרוף. יצאנו לבלות עם הבעלים, ואת ארבעתנו מזמינים לאירועים של הקהילה היהודית".
שניכם אושיות אינסטגרם שיודעות להצטלם, מנסים להתחיל איתכם?
שונית מסתכלת על תומר. "איתי לא מתחילים. מה, מתחילים איתך תומר? מרוב שאני כל היום כותבת לו 'אהובי', 'חיים שלי', אנחנו שניים שהם אחד. לא מזמן היינו באירוע של הקהילה היהודית, אני דיברתי עם גברים והוא עם נשים, וכשחזרנו אמרנו, 'איזה מזל שכל אחד מאיתנו בטוח במקום שלו בזוגיות".
תומר: "אין דברים שאני לא יודע על שונית או שהיא לא יודעת עליי. אנחנו כל הזמן מעלים תמונות אחד של השנייה, אז אומרים, 'אם הוא מעלה תמונות של אשתו, מה יש לי להתחיל איתו?' אנחנו לא פרובוקטיביים, אנחנו משפחתיים".
חברים כבר שולחים לכם הודעות שהם גם רוצים לעבור לפה?
"ברור, מן הסתם המצב בעולם עוד יותר מעודד את זה. פה זה בין המקומות היחידים בעולם שחיים כסדרם, וזה רק עושה את זה עוד יותר שווה. תומר כאן בחוזה לשנה אבל עם אופציה. רצינו לראות איך נסתדר כאן, כי זו לא אירופה שאנחנו כבר מרגישים בנוח בה".
פורסם לראשונה: 07:03, 19.02.21
