כבר הרבה שנים שכמעט בלתי אפשרי למצוא קבוצת כדורגל באירופה שלא משחק בה לפחות שחקן שחור אחד. וברוב המקרים יש כמה כאלה. זה המצב הרגיל ואף אחד כבר לא מתייחס לכך כאל תופעה, וטוב שכך.
עוד כתבות בסדרת האלמונים
אבל לא זה היה המצב בעבר. את השחקנים השחורים ששיחקו בליגה האנגלית בשנות ה-60 אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת. כך גם בליגה הספרדית. באיטליה ובגרמניה הם לא היו קיימים בכלל. לכן, סיפור הקריירה של לארבי בנבארק הוא כל כך מיוחד וכל כך יוצא דופן: מדובר בפורץ דרך אמיתי.
בנבארק הוא היה לא רק הכוכב השחור הראשון בכדורגל האירופי, אלא גם האפריקני הראשון שכיכב כמקצוען בשתיים מהליגות הבכירות בעולם. הוא היה האיש שפתח את השער בו עברו אחריו ג'ורג' וואה, עבדי פלה, סמואל אטו ורבים וטובים אחרים.
לארבי בנבארק (או בשמו המקורי לארבי בן מובארק) נולד באחת השכונות העניות ביותר של קזבלנקה, העיר הגדולה ביותר במרוקו, ב-16 ביוני 1917. צריך לזכור שמרוקו הייתה אז קולוניה צרפתית, הרבה שנים לפני שקיבלה את עצמאותה.
לארבי, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, כיכב בקבוצות המקומיות של קזבלנקה מגיל צעיר. כבר בגיל 14 הוא שיחק בקבוצה הבוגרת של ווידאד ובגיל 17 עבר לקבוצה בכירה אחרת בעיר, או.ס. מרוקיין. כעבור שלוש שנים כבר הוליך את מרוקיין לזכייה באליפות צפון אפריקה.
(צפו בביצועיו של לארבי בנבארק)
כמובן שהיה מדובר בקבוצות חובבניות, ולארבי הצעיר חשב שאולי עדיף לו להתמקד בספורט אחר, שבו אפשר להרוויח יותר כסף - איגרוף. מי שהיה אחד מידידיו הטובים ביותר באותם ימים רחוקים היה מרסל סרדאן, גדול מתאגרפי צרפת בכל הזמנים, אלוף העולם במשקל בינוני, והמאהב המפורסם של הזמרת אדית פיאף.
כמו סרדאן, שנולד באלג'יריה ועבר לצרפת, כך עשה גם לארבי בנבארק. ב-1938, והוא בן 21, לארבי חתם במארסיי, ששילמה עבורו 44 אלף פרנק. הוא כבר נחשב אז לכדורגלן הטוב ביותר במרוקו, אבל כעת הוא עבר לעולם המקצועני והתובעני.
בנבארק עמד באתגר. בעונה הראשונה שלו במדי מארסיי הוא כבש 10 שערים, אבל מעבר לכך הדהים את אוהדי הקבוצה ביכולת הטכנית שלו, ובעיקר בכידרורים והטריקים הברזילאים. ואי אפשר היה כמובן להתעלם מצבע העור. כי גם בליגה הצרפתית של שנות ה-30 כמעט ולא היו שחקנים שחורים.
היכולת המופלאה של בנבארק לא נעלמה מעיני מאמן נבחרת צרפת, שזימן אותו למשחק היוקרתי מול איטליה, בדצמבר 1938 - חצי שנה אחרי שאיטליה ניצחה את צרפת בפריז ברבע-גמר המונדיאל. צריך לזכור שעד סוף שנות ה-50 כדורגלנים מאלג'יריה ומרוקו (כמו ז'וסט פונטיין, מלך השערים של מונדיאל 1958) נחשבו לצרפתים לכל דבר. בנבארק עשה את הבכורה שלו במדי נבחרת ה"טריקולור" מול אלופת העולם הטרייה – ו"זכה" לשריקות בוז ונהמות מצד הקהל האיטלקי באיצטדיון בנאפולי, שמעולם לא ראה לפני כן כדורגלן שחור.
זו הייתה הפעם הראשונה, אבל ממש לא האחרונה, בה בנבארק חווה גזענות כלפיו בשל צבע עורו. זה קרה לו לא מעט במשחקי החוץ של מארסיי בליגה הצרפתית, אבל אוהדי הקבוצה מדרום צרפת העריצו אותו. אגב, בנבארק לא היה הכדורגלן השחור הראשון ששיחק בנבחרת צרפת. הקדים אותו המגן ראול דיאנה, יליד גוויאנה הצרפתית, שרשם 18 הופעות במדים הלאומיים בין השנים 1931 ל-1940. אבל היה הבדל גדול: לעומת דיאנה האפרורי, לארבי בנבארק היה סופרסטאר ענק, ולדעת רבים השחקן הטוב בליגה הצרפתית בסוף שנות ה-30.
ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה והכל השתנה. ב-1939 הליגה הצרפתית נעצרה ומשטר וישי החליט לאסור על קיום ספורט מקצועני. לארבי בנבארק חזר הביתה, לקזבלנקה. הוא הצטרף לקבוצתו הקודמת, מרוקיין, בה שיחק עד סיום המלחמה ב-1945. כך, לרוע מזלו, בגלל מלחמת העולם, הוא החמיץ את שש השנים הטובות ביותר שלו, מגיל 22 עד 28.
ניתן רק לשער לאיזה גבהים הוא היה מגיע אם בכל השנים הללו הוא היה ממשיך לשחק כמקצוען ברמות הגבוהות ביותר של הכדורגל, ולא בליגה החובבנית של מרוקו. ב-1945, כשהמלחמה הסתיימה, בנבארק חזר לצרפת וחתם בסטאד פראנסה, אחת הקבוצות הבכירות בפריז אז. שם, בקבוצה הפריזאית, פגש בנבארק את האיש שישפיע יותר מכל אחד אחר על הקריירה שלו: הלניו הררה.
הררה נולד בארגנטינה אבל כשהיה בן 10 עברה משפחתו לקזבלנקה. הוא החל לשחק כדורגל בליגה המקומית ובין היתר שיחק גם מול בנבארק, שהיה צעיר ממנו בארבע שנים. הררה עבר לצרפת כדי לשחק כדורגל ברמה גבוהה יותר ובסיום המלחמה החל את קריירת האימון שלו. כשמונה ב-1945 למאמנה של סטאד פראנסה, הוא נזכר בלארבי בנבארק, מולו שיחק בעבר לא פעם. הררה התקשר לבנבארק, והוירטואוז המרוקאי עזב את קזבלנקה ומיהר להגיע לפריז.
בשלוש השנים שלו בפאריז הבקיע בנבארק 43 שערים ב-87 משחקים. הישג השיא של סטאד פראנסה היה ההעפלה לחצי גמר הגביע הצרפתי ב-1949, אבל עבור לארבי בנבארק ומאמנו הלניו הררה, שכבר זכה לכינוי HH, זו הייתה רק ההתחלה. בקיץ 1948 הגיעה הצעה שבנבארק לא יכול היה לסרב לה: אתלטיקו מדריד הגדולה ביקשה לצרף אותו לשורותיה. אחד מעיתונאי הספורט הבכירים של התקופה כתב אז: "תמכרו את שער הניצחון או את מגדל אייפל, אבל אל תמכרו את בנבארק". זה כמובן לא עזר. "הפנינה השחורה", הכינוי שכבר דבק בו אז, הגיע למדריד על תקן של אחד השחקנים הגדולים באירופה.
"אלוהי הכדורגל" סיים את חייו ערירי
ב-1949, שנה אחרי בנבארק, הגיע לאתלטיקו מדריד גם ידידו הטוב הררה. בנבארק היה זה שהמליץ לנשיא המועדון ססראו גלינדס על המאמן הארגנטיני, שלא התחרט על ההחלטה למנות את HH למאמן הקבוצה. אתלטיקו של הררה זכתה בשתי אליפויות רצופות, ב-1950 ו-1951, ובגביע אווה דוארטה ב-1951. הכוכב הגדול והבלתי מעורער של הקבוצה היה החלוץ המרוקאי שלה.
חמש שנים לבש בנבארק את החולצה האדומה-לבנה, וכבש 56 שערים ב-113 משחקים. אוהדי אתלטיקו התאהבו בחלוץ גבה הקומה, שנע כמו רקדן על הדשא, ולא הפסיק להבקיע. בעיתוני מדריד כינו אותו "רגל האלוהים". הררה עזב את אתלטיקו ב-1952 והמשיך לקריירה מפוארת במהלכה זכה באינספור תארים בספרד ובאיטליה, כולל שתי זכיות בגביע אירופה לאלופות עם אינטר, ב-1964 ו-1965. אבל בנבארק נשאר במדריד עד 1953.
צריך לזכור שבנבארק הגיע לליגה הספרדית כשהיה כבר בן 31, גיל מבוגר למדי באותם ימים. אולם מפני שהיה מוסלמי ונמנע כל חייו משתיית אלכוהול ומעישון סיגריות, הוא שמר על גופו והמשיך לשחק כמקצוען עד שפרש בגיל 40. האגדה מספרת שבמהלך 26 שנות הקריירה שלו, במרוקו, צרפת וספרד, הוא הבקיע 1,053 שערים.
בנבחרת צרפת הוא שיחק עד גיל 37, ובסך הכל רשם 17 משחקים בינלאומיים, בהם כבש שלושה שערים. אלמלא מלחמת העולם השנייה ו-6 השנים בהן הנבחרת לא הייתה פעילה, המספרים שלו היו בוודאי גבוהים בהרבה.
משחקו האחרון של בנבארק בנבחרת היה ב-1954, כאשר צרפת ניצחה בהאנובר את אלופת העולם הטרייה מערב גרמניה 1:3. הוא לא עזב את הכדורגל אחרי שתלה את הנעליים. ב-1957, מייד אחרי שמרוקו הפכה למדינה עצמאית, הוא מונה למאמן הראשון של הנבחרת הלאומית. משחקו הראשון היה תיקו 3:3 מול עיראק, במשחק ידידות שהתקיים בביירות. בנבארק נשאר בתפקיד כשנתיים ולאחר מכן נעלם מהעין הציבורית. ב-1992, כשהוא בן 78, הוא הלך לעולמו כאדם ערירי.
שש שנים לאחר מותו החליטה ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל להנציח את מורשתו ולכבד את הכוכב האפריקאי השחור הראשון של הכדורגל העולמי. היא העניקה לו את אות הכבוד הגבוה ביותר של פיפ"א, כדי שגם הדורות הבאים לא ישכחו את "הפנינה השחורה". אפילו פלה, לדעת רבים גדול הכדורגלנים בכל הזמנים, הבין עד כמה הוא היה משמעותי בהיסטוריה של המשחק. "אם לי קוראים מלך הכדורגל" אמר פלה, "אז לארבי בנבארק הוא אלוהי הכדורגל".
