איטליה בוכה. אחד מגיבוריה הגדולים באמת, איננו. פאולו רוסי הגדול עזב אותנו והותיר אותנו, אוהבי איטליה, המומים ואבלים. פאולו רוסי, "פבליטו" כפי שכונה, הוא עבורי זיכרון הכדורגל הקדום ביותר. השם שיותר מכל חיבר אותי מינקות לאהבת איטליה, לכדורגל האיטלקי, לפטריוטיות הספורטיבית האיטלקית.
הייתי בן ארבע ואני זוכר עד היום את זעקות האקסטזה והשמחה של אבי וסבי עליהם השלום, קופצים כמו ילדים, שואגים "קמפיוני דל מונדו, קמפיוני דל מונדו!", אלופי העולם, אלופי העולם. הייתי קצת צעיר מדי ואני זוכר שאבא שלי לא הרשה לי לצפות עד מאוחר בכל משחקי מונדיאל 82. אבל אני כן זוכר היטב את הגמר הגדול ההוא ואת השמות הבלתי נשכחים שהיו חלק בלתי נפרד מהחינוך שלי. פאולו רוסי הגדול, טרדלי, אלטובלי, זוף, קבריני, קונטי, ברגומי ועוד ועוד.
פאולו רוסי היה עבור רבים מבני הדור שלי, השם שאיתו נכנסנו לעולם הכדורגל. הטופ של הטופ. האיש שבמו רגליו העניק לאזורי את אליפות העולם השלישית, אחרי עשרות שנים של יובש. היו שמות נוספים שמשפחתי האיטלקית הנחילה לי, למשל ג'אני ריברה הגדול של מילאן, אבל אותו לא זכיתי לראות משחק בזמן אמת. השמות שגדלתי עליהם היו כבר ויאלי, מנצ'יני, מלדיני, באג'יו וכל הגדולים האחרים. רוסי היה בדיוק על התפר. הוא הזיכרון הראשון.
כך הייתה זו החולצה הראשונה של נבחרת איטליה שקיבלתי. החולצה שלו, חולצת הנבחרת מהבד המיושן והלא נושם, אבל הכל כך קלאסית, שכל פעם רק מלהסתכל עליה צפו כל הזיכרונות מהילדות. עבר רומנטי, תמימות, פשטות ומשפחתיות. לכל אלה תרם פאולו רוסי.
ששת השערים הנפלאים שכבש במונדיאל ההוא הנחילו לאומה שלמה גאווה אינסופית ואושר ענק, שהיוו עבור איטליה מעין תקומה. היו אלה מה שמכונה באיטליה "שנות העופרת", השנים הנוראיות של איטליה, בשנות ה-70 ובתחילת ה-80, איטליה הוכתה קשות בטרור פנימי, מהשמאל הקיצוני ומהימין הקיצוני. כאוס פוליטי ותחושת דיכאון לאומית כבדה ליוו את האומה האיטלקית לאורך כל השנים האלה.
גם שנת 1982 הייתה שנת טרור קשה באיטליה, אבל הזכייה המפתיעה למרות שלא באמת נתנו להם סיכוי לפני הטורניר, הייתה עבורם סוג של לידה מחדש. יציאה נפלאה מחוץ לשנות העופרת, אל האור.
עם הזכייה במונדיאל ובזכות השערים של פבליטו הגדול, החלו עבור איטליה שנות ה-80 העליזות, שכללו גם את תחילתו של עידן הסרייה א', שהפכה לליגה הטובה בעולם. הזיכרון של האיטלקים מהאייטיז מתחיל שם, ברגע בו השופט שרק לסיום הגמר בסנטיאגו ברנבאו במדריד, כאשר נשיא איטליה סנדרו פרטיני, קם על רגליו עם ידיו מונפות מעלה ומאמן הנבחרת, אנזו ברזוט, שלף את המקטרת המפורסמת שלו.
החגיגה הגדולה החלה, איטליה נולדה מחדש. ברזוט אגב, גם היה זה שלא ויתר על רוסי אותו כל כך אהב. רוסי שרק שנה לפני כן חזר מהשעיה מביכה של שנתיים, אחרי שהיה מעורב בפרשיית הטיית משחקים, שהטילה צל כבד על הכדורגל האיטלקי.
רבים זוכרים את הכדורגל האיטלקי ושל הנבחרת בפרט של אותם ימים ככדורגל ה"קטנאצ'יו" המפורסם, נעילת הברזל ההגנתית והכדורגל האנטי התקפי. אני מעולם לא התחברתי לתפיסה הזו, וזה לא כי אני משוחד.
ראיתי שוב ושוב את כל משחקי הנבחרת באותם ימים ובמונדיאל בפרט. נכון, זו הייתה נבחרת פחות יפה לעין, אבל אחת שרשמה ניצחונות מדהימים על שלוש היריבות הנצחיות: ברזיל, ארגנטינה וגרמניה. את הסלסאו רוסי ניצח עם שלושה שערים של חלוץ חוד אמיתי במשחק שנחשב עד היום לאחד ממשחקי המונדיאל הגדולים בכל הזמנים, והיה כמובן השער הגדול בגמר מול גרמניה השנואה.
ראיתי כל כך הרבה פעמים את הקלטות המשחקים הדרמטיים האלה בשלמותן, עם קול השדר המיתולוגי של הנבחרת, שהחזיר אותי לילדות, אבל כאדם בוגר יותר. דמעות זלגו מלשמוע ולראות ולחוש שוב את הרגעים הבלתי נשכחים האלה.
פאולו רוסי זכה בהכל עם יובנטוס ואפילו שיחק עם מילאן שלי. בהמשך הפך לפרשן כדורגל בכיר בטלוויזיה האיטלקית, בתפקיד אותו מילא עד לאחרונה. איש אהוב וחוצה מחנות, פאולו הנחמד, הפנים הטובות של איטליה. גראנדה פאולו, לא נשכח אותך לעולם.
