29:31, זהו מאזן האליפויות לטובת באיירן מינכן מול כל הקבוצות האחרות בבונדסליגה מאז נוסדה בדיוק לפני 60 שנה. 11 האליפויות האחרונות נפלו בידיה של הקבוצה הבווארית (לעומת שבע אלופות שונות בשבע השנים הראשונות של הליגה). המאזן שלה בגביע, יחסית, ממש גרוע: רק 19 באותה תקופת זמן. סופרקאפ גרמני? עשר זכיות ושבעה גמרים נוספים, מאז 1989.
המעבר הענק של דניאל פרץ - כתבות נוספות:
באיירן מינכן היא לא הנציגה של הכדורגל הגרמני, לא ההיסטוריה שלו, ולא חלון הראווה שלו. באיירן מינכן היא הכדורגל הגרמני. איך היא הגיעה למעמד הזה? מה מקומה ההיסטורי? מהו האתוס של המועדון שאליו עומד להיכנס דניאל פרץ?
בין כבוד לשחצנות
יותר מ-360 אלף חברים ביותר מ-4,500 מועדוני אוהדים ברחבי העולם. שום קבוצה גרמנית לא מתקרבת למספרים האלו. רבים מהם אוהדי הצלחות, אבל האתוס הבאיירן-מינכני מתחיל 50 שנה אחורה עם פרנץ בקנבאואר וספ מאייר, שמובילים אותה לשלוש זכיות רצופות בגביע אירופה לאלופות (גלגולה הקודם של ליגת האלופות), ומהווים את השלד לנבחרת מערב-גרמניה שזוכה ביורו (1972) ובמונדיאל (1974) תוך שנתיים.
כשפרנק ריברי נפרד מעשרות אלפי אוהדים ב-2019, אחרי 12 עונות ו-24 תארים עם המועדון, הוא שם את ידו על חזהו, דמעות בלתי נשלטות זלגו מעיניו, וצעק בקול: "מיה סאן מיה". הביטוי, שמשמעותו "אני הוא מי שאני", נולד במאה ה-19 באימפריה האוסטרו-הונגרית ואומץ כמוטו על ידי באיירן במהלך שנות -80.
מי ה"אני" של באיירן מינכן: תאווה חזירית לניצחונות, תשוקה, אהבה אמוציונלית לכדורגל ולמועדון, חמדנות בלתי נגמרת לתארים ולגביעים. "אין שום דרך ביניים, רק רצון מוחלט לנצח", הסביר פעם תומאס מולר, מהסמלים הכי גדולים של באיירן, את המוטו. "זו מנטליות של מנצחים, אמונה עצמית נטולת שחצנות. מי שרוצה לנצח יעבוד יותר קשה".
המוטו והפילוסופיה האלה תורגמו ל-16 סעיפים, הצהרת המועדון לגבי זהותו. 16 הסעיפים הללו תלויים על קירות מתקן האימונים של הקבוצה. כשוותיקי באיירן מלמדים את הצעירים, כשהם מעבירים להם את השרביט, הם לא מדברים איתם על מערכים, על טקטיקות או על תרגילי קרן. הם מדברים איתם על ה"מיה סאן מיה", על כבוד, מסורת, נאמנות, שמחה.
אחד הסעיפים במניפסט מדבר על הקשר של שחקני המועדון לעיר מינכן. הם השגרירים שלה, מייצגים נאמנים, כותבי ההיסטוריה הספורטיבית שלה. הקשר בין הקבוצה לבין העיר הוא סימביוטי. האסוציאציות שעולות לראש כשמדברים על גרמניה - עשירה, תעשייתית, טיפה משעממת, יעילה, עובדת קשה, שמרנית - הן לא אסוציאציות שעולות עם ברלין והמבורג, אלא עם מינכן. בוואריה (המדינה הפדרלית שבה שוכנת העיר) ומינכן הן מדינה ועיר שחצניות, שחושבות שהן טובות משאר המדינות והערים הגרמניות. רוב הפעמים בצדק.
היו מספיק מועדונים שניסו לקרוא תיגר על המלוכה הבווארית. מנשנגלדבאך, המבורג, ורדר ברמן ולאחרונה דורטמונד הן כמה דוגמאות. כולן התרסקו
באיירן מינכן אינה שונה מהן. "אתה אף פעם לא צריך לחשוש מחסך בחמדנות בבאיירן מינכן", אמר האנזי פליק, שאימן את הקבוצה מ-2019 עד 2021 וזכה איתה בטרבל, וכיום מאמן הנבחרת הלאומית. "אף אחד לא אוהב להפסיד שם, אפילו לא בפינג-פונג".
הצעה שאי אפשר לסרב לה
באיירן נחלצה מהחובות שלה מהתקופה הנוראית של הכדורגל הגרמני בשנות ה-80. ההנהלה, בראשות אולי הנס וקרל היינץ רומניגה (שחקני עבר, כמובן: בבאיירן המסורת היא נדבך עיקרי) עזרו לשווק את המועדון ולמתג אותו בשורה אחת עם המותגים הפופולריים ביותר של גרמניה. היא מאומצת על ידי טלקום ואליאנץ, חברות אלפא של הכלכלה הגרמנית.
ההכנסות הללו, והאופק הכלכלי השמרני, גרמו לכך שאף שחקן מקומי לא יכול לסרב להצעה שבאיירן מניחה לפניו. וכשצריך, כמו במקרה הארי קיין, באיירן גם יודעת לדחוף את היד עמוק לכיס.
לא רק שלבאיירן יש מנטליות, היסטוריה ומורשת של ניצחונות, ולא רק שיש למועדון הרבה יותר כסף ממועדונים אחרים בגרמניה, אלא שההצלחה שלה היא עקבית. היא לא דבר ארעי. זה לא רק משבוע לשבוע, אלא מאימון לאימון שבו כל שחקן צריך להוכיח את האיכויות שלו ואת המחויבות שלו לרוח המועדון.
מספיק שחקנים עם שמות גדולים עברו בבאיירן במרוצת השנים. מי שלא הצליח לאמץ אליו את האתוס שלה - פשוט נפלט. מריו גצה, כובש שער הניצחון של גרמניה בגמר מונדיאל 2014, הוא דוגמה מצוינת לשחקן כזה. גם מאמנים, כושלים ומצליחים, שלא התאימו לרוח המועדון, כמו פפ גווארדיולה ויורגן קלינסמן, מצאו עצמם בסופו של דבר בחוץ.
המזל של באיירן
המסורת של המועדון באה לידי ביטוי מוחשי במחזור האחרון של העונה שעברה. דורטמונד הייתה זקוקה לניצחון ביתי כדי לזכות באליפות. היא ספגה בדקה ה-81 וסיימה בתיקו מול מיינץ. באיירן, כמו באיירן, ניצחה את קלן משער דרמטי בדקה ה-89 - וזכתה באליפות 11 ברציפות.
זו לא הפעם הראשונה שתסריט כזה מתרחש, ובאיירן אף פעם לא מוצאת את עצמה בצד הלוזרי של הנסיבות (אם שמים בצד את גמר הצ'מפיונס ב-1999 – עניין של כוח עליון יותר מאשר של כדורגל). כבר בשנות ה-70, כשפרצה לפסגת הכדורגל האירופי, היא קיבלה את הכינוי "באיירנדוזל", המזל של באיירן, בעקבות היכולת שלה להכריע משחקים בדקות האחרונות. לפעמים בגלל יכולת, לפעמים במזל, ולפעמים עם רוח גבית מהמשרוקית של השופטים.
היו מספיק מועדונים שניסו לקרוא תיגר על המלוכה הבווארית. מנשנגלדבאך, המבורג, ורדר ברמן ולאחרונה דורטמונד הן כמה דוגמאות. כולן התרסקו. אחרי שתי האליפויות שלה בתחילת העשור הקודם, וההפסד לבאיירן בגמר ליגת האלופות ב-2013, דורטמונד נפלה. הקאמבק שלה לכמעט אליפות בעונה שעברה היה יותר תוצאה של עונה גרועה של באיירן מאשר כדורגל טוב של דורטמונד.
לאף קבוצה בגרמניה אין את אורך הנשימה הדרוש כדי להפיל את באיירן ממעמדה. הניסיון לעשות את זה מתיש והרה גורל. "הכדורגל שלנו תמיד גבל באופוריה", אמר בעבר וולפגנג קלף, שוערה של מנשנגלדבאך, היריבה העיקרית של באיירן בשנות ה-70, "מעולם לא הצלחנו לאמץ לעצמנו את הרוגע של שחקני באיירן".
לא רק שמנשנגלדבאך לא הצליחה לשמור על ההצלחה שלה, האצטדיון והשוק הקטן שלה הכריחו אותה לוותר על שחקנים ומאמנים בכירים, אלא שבאיירן אימצה בלי בושה את הקונספט שלה - טיפוח נוער שיעלה לבוגרים. ספ מאייר, בקנבאואר, גרד מולר – כל אלה הרכיבו את קבוצת הזהב של המועדון בשנות ה-70.
באיירן גם אימצה את מערכי הסקאוטינג והביצועים המשובחים בשוק ההעברות של המבורג וברמן, שתי קבוצות שאיתגרו את השלטון שלה בשנות ה-80 המאוחרות וה-90 המוקדמות. כששתיהן נעלמו מהרדאר, באיירן כבר נהנתה מיתרון כלכלי עצום על פני הליגה, ואימצה את הגישה השמעון-מזרחית: שנה בלי אליפות היא לא שנה, ואנחנו נביא כל שחקן בליגה הגרמנית כדי שיישב אצלנו על הספסל ולא יסכן אותנו. הליגה הגרמנית לא מעניינת את הנהלת באיירן. רק באיירן מעניינת אותה.
היריבה הבאה היא בורוסיה דורטמונד, שזוכה בשתי אליפויות וגביע צ'מפיונס אחד ב-1997 תחת הדרכתו של אוטמאר היצפלד (וכמעט יורדת ליגה שנתיים לאחר מכן) ואליפות נוספת תחת מתיאס זאמר (וכמעט פושטת רגל). באותה תקופה מתנהל בבאיירן קרקס תקשורתי של שחקנים שרבים בינם לבין עצמם מי סלבריטאי יותר גדול, תקופה שבה מקבלת הקבוצה את הכינוי "פ.צ הוליווד". התקופה הזו מגיעה לסיומה כשבאיירן מחתימה מאמן חדש: אוטמאר היצפלד. כשיורגן קלופ הציג בדורטמונד כדורגל שלבאיירן לא הייתה אליו תשובה, הכסף הבווארי פירק לו את הקבוצה.
הכסף שמבקיע שערים
השמרנות לא הפריעה לבאיירן לחשוב מחוץ לקופסה כדי לבדל את עצמה מהקבוצות המתחרות ולהרשות לעצמה שנתיים או שלוש דלות בתארים. תמיד היה לה אצטדיון מודרני שהניב רווחים, מועדוני אוהדים גדולים שהפכו למשמעותיים כשהתחילו מכירות המרצ'נדייז, חוזי טלוויזיה. מערכי הסקאוטינג שלה כמעט לא מחטיאים בהעברות. "כסף, כשמשתמשים בו נכון, מבקיע הרבה גולים", אמר פעם רומניגה.
ברוב אירופה האולטראס נחשבים לקיצונים ימניים שאוהבים להשתמש באגרופים שלהם (במקרה הטוב) כדי לפתור בעיות או סתם לשחרר אנרגיות. לעומתם, האולטראס הבווארים ידועים בנטייה לצד השמאלי של הקשת הפוליטית ובתמיכה במיזמים נגד אנטישמיות, גזענות, אפליה
לפי חברת "דלויט", ההכנסות של באיירן ב-2021 נאמדו ב-634 מיליון דולר – המועדון שמייצר הכי הרבה כסף אחרי שתי הספרדיות הגדולות, ברצלונה וריאל מדריד. זו שורה מדהימה עבור מועדון שב-1963, השנה שבה נוסדה הבונדסליגה בפורמט הנוכחי שלה, לא הוזמן לליגה החדשה.
באיירן בנתה את ההצלחה שלה על עצמאות כלכלית: היא לא נכנסת לחובות, והיא משאירה את חלק הארי באחזקות שלה, 75 אחוז, בידי האוהדים (שאר המניות מחולקות בצורה שווה בין אדידס, אאודי ואליאנץ). החלוקה הזאת מאפשרת להנהלה לעבוד עם הפרטנרים העסקיים ולשלוט במועדון, אבל לא להיות משועבדים להם.
ההצלחות הכלכליות, ההחתמה של שחקנים מהטופ העולמי, וההצלחות על הדשא, הרימו את רמת הציפיות. פעם רק ניצחון היה מספיק. כיום הדרישה היא לכדורגל יפה ולניצחון מרשים. מאמנים כמו ניקו קובאץ' וקרלו אנצ'לוטי נבעטו מהמועדון לאחר ששניהם הובילו את הקבוצה להפסדים מבישים בגרמניה ובאירופה. ובכלל, לאור הקריירה הארוכה של הנס ורומניגה בהנהלה, והעובדה שמנואל נוייר ותומאס מולר היו שחקני העוגן בזכיות בליגת האלופות ב-2013 וב-2020, ברור שעמדת המאמן היא השבירה ביותר במועדון.
עוד מסורת עמוקה של המועדון היא האוהדים השרופים שלו. ברוב אירופה האולטראס נחשבים לקיצונים ימניים שאוהבים להשתמש באגרופים שלהם (במקרה הטוב) כדי לפתור בעיות או סתם לשחרר אנרגיות. לעומתם, האולטראס הבווארים ידועים בנטייה לצד השמאלי של הקשת הפוליטית ובתמיכה במיזמים נגד אנטישמיות, גזענות, אפליה, מחירי כרטיסים גבוהים ויחסי המועדון עם ספונסרים מקטאר.
ואם כל המסורת הזו לא מספיקה לדניאל פרץ ברגע שיצטרף למועדון המפואר, אז הוא נכנס לקבוצה עם מסורת שוערים מהגדולה בעולם. שלושת השוערים הטובים ביותר בהיסטוריה של גרמניה (ושלושתם נכנסים בקלות לעשירייה של הגדולים בהיסטוריה העולמית) שיחקו בבאיירן. שניים מהם, מנואל נוייר וספ מאייר, הובילו את נבחרת גרמניה לזכייה במונדיאל, ואילו אוליבר קאן הוביל כמעט לבדו את גרמניה לגמר המונדיאל ב-2002 ונכנע רק לרונאלדו הברזילאי בשיאו.
או במילים אחרות: דניאל פרץ לא אמור להרגיש שום לחץ. בבאיירן כבר יידעו מה לעשות איתו.
פורסם לראשונה: 07:59, 02.09.23