אבל בעולם הספורט. פרנץ בקנבאואר, מענקי הכדורגלנים בהיסטוריה, הלך אתמול (ראשון) לעולמו בגיל 78 אחרי מחלה קשה. משפחתו הודיעה כי הוא מת בשנתו.
בקנבאואר, השחקן הגרמני הגדול בכל הזמנים והאיש שעמד בליבו של דור הזהב של נבחרת מערב גרמניה, סבל מהידרדרות קשה בבריאותו בחודשים האחרונים. בגרמניה ציינו כי הוא סבל מ"פגיעה חמורה בשיקול הדעת ובזיכרון, ללא סיכוי לשיפור", רמז עבה לכך שכמו כדורגלנים רבים בני דורו, בקנבאואר לקה בדמנציה והתמודד גם עם פרקינסון ובעיות בריאות נוספות.
מעבר לכך, הוא עבר שני ניתוחי לב והחלפת מפרק ירך, ואיבד את הראייה באחת מעיניו. באופן מדהים, "הקייזר" הלך לעולמו כיממה בלבד אחרי מריו זגאלו הברזילאי – שניים משלושה אנשים בלבד שזכו במונדיאל הן כשחקנים והן כמאמנים (דידייה דשאן הצרפתי הוא השלישי).
בקנבאואר היה בלם פורץ דרך, שנחשב למי שיצר למעשה את התפקיד בצורתו המודרנית. הוא נתפס בתור המנהיג האולטימטיבי, האיש שמנווט מאחור ומחבר בין כל חלקי הקבוצה. ההישגים שלו בלתי נתפסים: בקנבאואר היה הקפטן הראשון בהיסטוריה שהניף את גביע העולם ואת גביע אליפות אירופה, והוא אחד מתשעה שחקנים בלבד שזכו בשני תארים אלה לצד כדור הזהב, פרס בו זכה פעמיים (1972 ו-1976).
במהלך 12 שנותיו בנבחרת (1965 עד 1977), בקנבאואר ערך 103 הופעות, בהן כבש 14 שערים – חמישה בהם במונדיאלים, דוגמה להתעלות שלו ברגעי ההכרעה. הוא הגיע עם מערב גרמניה לגמר מונדיאל 1966 – אז עדיין כקשר מרכזי – ב-1970 סיים איתה במקום השלישי, ואז לקח את כל הקופה בטורניר הביתי ב-1974, אחרי ניצחון 1:2 על הולנד של יוהאן קרויף, יריבו הגדול ששלט יחד איתו בכדורגל האירופי בעשור ההוא. שנתיים לפני כן, כאמור, הוא זכה ביורו, וב-1976 הגיע עם הגרמנים לגמר נוסף, רצף הישגים בינלאומיים לא ייאמן.
כמובן שהנבחרת הייתה רק הדובדבן שבקצפת, והלב שלו היה שייך לבאיירן מינכן. 584 הופעות, 75 שערים ו-13 תארים, כשהשיא היה בתקופה בה באיירן השתלטה באופן מוחלט על היבשת עם שלוש זכיות רצופות בגביע אירופה בין 1974 ל-1976. בקנבאואר היה המוח שמאחור, ואיתו שמות מדהימים כמו גרד מולר, ספ מאייר, קרל-היינץ רומניגה ואולי הנס.
שיחק עם פלה בניו יורק קוסמוס
ההקרבה שלו התבטאה, למשל, במה שעשה בחצי גמר מונדיאל 1970 מול איטליה – אחרי שנפצע בצורה רצינית בכתפו, הוא התעקש להמשיך ומעשית שיחק עם יד אחת כשהשנייה מקובעת וקשורה לגופו. ג'ף הרסט, החלוץ האנגלי האגדי שניצח את בקנבאואר בגמר 1966, אמר: "סביר להניח שהוא עדיין שיחק טוב יותר עם זרוע אחת מאשר רוב השחקנים עם שתי ידיים".
מגע הקסם שלו לא אבד גם כשסיים את דרכו בנבחרת ובבאיירן. הוא הקסים צופים אמריקאים מרותקים כאשר שיתף פעולה עם פלה (ומוט'לה שפיגלר) בניו-יורק קוסמוס, ואז חזר הביתה ולקח אליפות עם המבורג. ואז אליפות וגביע אופ"א כמאמן באיירן, זכייה במונדיאל 1990 כמאמן הנבחרת, אליפות צרפת על הקווים של מארסיי, ושנים של פעילות בבאיירן ובוועדה המארגנת של מונדיאל 2006, שמיצבו אותו כפנים של הכדורגל הגרמני במשך דורות. באותה ועדה מארגנת הוא הסתבך בחשד לשחיתות, אך לבסוף זוכה.
רבים תיארו את דמותו במונחים של אותה האלגנטיות בה שיחק כדורגל. הטניסאי הגרמני בוריס בקר אמר בעבר: "בקנבאואר מסמל את הכדורגל ואת המנטליות המנצחת", ופלה הוסיף: "האינטליגנציה אפיינה אותו כשחקן יותר מאשר הכוח. ככדורגלן, הוא היה יותר ברזילאי מאשר גרמני".
שנותיו האחרונות היו קשות. ב-2015, בנו שטפן מת מגידול במוח בגיל 46, ובסביבת בקנבאואר טענו שההידרדרות במצבו הרפואי החלה כתוצאה מהאבל הכבד. למונדיאל לפני שנה הוא אפילו לא הצליח לצאת בגלל מחלתו. כעת, משפחתו הודיעה: "בעצב גדול אנו מודיעים כי האב והבעל, פרנץ בקנבאואר, מת בשלווה בשנתו, כשהוא מוקף על ידי בני משפחתו".
