יותר משההדחה נגד ריאל מדריד משפילה (6:2 בסיום שני המשחקים), היא מדאיגה. מאוד מדאיגה. מסע הקסם של יורגן קלופ אומנם הצליח להביא אליפות לאנפילד אחרי 30 שנה - ושלוש סגנויות עם תצוגות כדורגל בלתי נשכחות במושגים היסטוריים - אבל אחרי תקופת נדודים ארוכה מדי במדבר, האוהדים האדומים באמת האמינו שהם הגיעו בשביל להישאר, כחלק משושלת קטלנית שלא יצליחו להזיז אותה כל כך מהר.
אבל קשה לדבר על שושלת כשעתיד ליגת האלופות קיבל אתמול מהלומה חזקה במיוחד, בטח כשבליגה (שם המאבק על המקום הרביעי עדיין פתוח) ניצחון 0:7 על מנצ'סטר יונייטד מציאותי ממש כמו הפסד 1:0 לנועלת הטבלה בורנמות' (שישה ימים לאחר מכן). ועוד לא התחלנו לדבר על השינויים אצל השכנות לצמרת - האלופה שבדרך ארסנל והחברה המתאוששת מנצ'סטר יונייטד של טן האח - שטורפות את הקלפים בפרמייר-ליג מחדש.
כן, בפרק הזמן הקצר בין התבוסה הביתית לריאל מדריד להפסד בברנבאו, הציגה ליברפול את כל מה שהיא בעונה הנוכחית – קבוצה שאתה לא יודע מה תקבל ממנה, עם נטייה גדולה יותר לאכזב. זה התחיל מתיקו מאופס נגד קריסטל פאלאס אחרי שבמהלך 90 דקות הצליחו מוחמד סלאח, דייגו ז'וטה וקודי גאקפו לבעוט ארבע פעמים למסגרת; המשיך עם ניצחון 0:2 על וולבס במשחק שהזכיר ימים יפים עם לחץ בלתי פוסק על שער האורחת והתקפות גלים גלים; על הניצחון החלומי על מנצ'סטר יונייטד מה לא נכתב; ואז, המפלה מול נועלת הטבלה, שהזכירה לכל החולמים על מקום בטופ-4 עם מי יש להם עסק.
השיטה היא אותה שיטה, גם רוב הסגל מימי הזוהר הלא רחוקים עדיין מגיע בכל בוקר לקירקבי, אבל פציעות טורדניות (הבולטת בהן של שחקן הכנף לואיס דיאס שאמור לחזור רק בחודש הבא), הדלילות הבלתי נתפסת בקישור (שמכה בכל פעם מחדש במשחק ההגנתי, עם דגש על נסיגה ביכולת של פאביניו) ומרכז ההגנה שכושל באופן תדיר, כשרק לאחרונה, איברהים קונאטה (חזר מפציעה) מתגלה כשותף מוצלח לוירג'יל ואן דייק. והעייפות, כן העייפות, בעיקר של המתמידים באגפים – טרנט אלכסנדר-ארנולד ואנדרו רוברטסון, ש"הקרוסים" הקטלניים שלהם הפכו לנדירים יותר ויותר.
מוחמד סלאח הוא טרגדיה בפני עצמה. הכוכב המצרי אומנם רשם רק לא מזמן עוד שיא אישי מרגש, ששם אותו בצמרת הכובשים של ליברפול בפרמייר-ליג (129 שערים ב-205 הופעות) אבל אולי זה הגיל או הגעגוע לסדיו מאנה, שהפכו אותו ב-2022/23 לצל של עצמו. נכון למחזור ה-26 כבש החלוץ 11 שערים בלבד בליגה, פחות מחצי ממה שכבש בכל העונה שעברה (23), אותה סיים כמלך שערי ליגה בפעם השלישית בארבע העונות שעברו. איזו מפלה.
וזה לא רק הכדורגל. גם בחדרי ההנהלה ליברפול מגמגמת. ראשי "פנוויי ספורטס", ג'ון הנרי וטום וורנר, מדברים בשני קולות על עתיד המועדון (האם למכור את הקבוצה או רק לגייס עבורה משקיעים נוספים), ובאמצע, יורגן קלופ מתחנן לעוד כמה שקלים לחיזוק, כך שאפילו השם החם שנקשר במעבר למועדון בקיץ, ג'וד בלינגהאם, סביר יותר שינחת בסופו של דבר בקבוצה השנייה ששמו נקשר בה (ריאל מדריד) מאשר באנפילד.
כן, אלה היו ימים קסומים תחת יורגן קלופ, אבל בהנחה שהקבוצה לא תגייס את היציבות כדי לגנוב לניוקאסל או לטוטנהאם את המקום הרביעי במחזורים שנותרו עד השריקה האחרונה באנגליה, קשה להשחרר מהתחושה שגשם כבד עומד לרדת באנפילד.
