ברחוב 99 באפר ווסט סייד של מנהטן יש מגרש כדורסל ישן. השלט בכניסה מסביר כי שם המגרש, Goat Park, מוקדש לארל מניגולט, שקריירת הכדורסל שלו התנהלה במגרש הזה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. עם גובה של 1.85 מ' עשה מניגולט לפני 60 שנה דברים שאנשים מוכנים להישבע שלא ראו משחקן כדורסל. למשל, ה"דאבל דאנק" - מטביע, תופס את הכדור בירידה מהרשת ומטביע אותו שוב, הכל באותו ניתור, וכל זה כדי לנצח בהתערבות על 60 דולר.
בכל פעם שארל מניגולט שיחק, במגרש הזה או במגרשים שבורים בהארלם, ראו אותו אלפי צופים. במיוחד בסופי השבוע שבהם שיחק מולו מישהו בשם לו אלסינדור, שהיה גבוה ממנו ביותר מ-40 סנטימטר והפך עם השנים לאיש שקלע הכי הרבה נקודות בהיסטוריה של ה-NBA. אבל מניגולט אף פעם לא יצא מהמגרש בשכונה. הוא הסתבך עם החוק, התמכר לסמים, לא שיחק כדורסל מקצועני ומת לפני 25 שנה בגיל 53.
בניו-יורק, ארל מניגולט הוא אגדה נצחית המוכרת הרבה יותר בכינוי "העז", שניתן לו אחרי שמורה ביטאה פעם לא נכון את שם משפחתו "Mani Goat". אבל אם תגיעו היום ל-Goat Park, תוכלו לפגוש שם קשישים שיגידו לכם כי הם לא ראו שחקן כדורסל טוב יותר, ושגם אם הכינוי GOAT הוצמד לו הרבה לפני שהעז הפכה לחיה שמזוהה עם גדולה ספורטיבית, זה לא מקרי. ארל היה ה-GOAT.
למה דווקא עז?
לפני שניכנס לדיון בשאלה האם ארל מניגולט אכן היה הכדורסלן הכי טוב אי פעם, כדאי לתת קצת תשומת לב למסלול המוזר שעברה העז בדרך להפיכתה לסמל סטטוס של גדולי עולם. כמו הרבה כינויים ומטבעות לשון, גם ה-GOAT זו המצאה של כתיבת ספורט אמריקאית, אבל בימים הפחות מעודנים של הכתיבה הזו העז הייתה מזוהה עם ההפך המוחלט מהיום.
היו משתמשים בה כדי לתאר לוזר, שחקן שנחנק ברגעי ההכרעה או סתם מקבל החלטה מטומטמת - למשל כריס וובר לוקח פסק זמן שלא היה למכללת מישיגן ומפסיד לה את אליפות המכללות. אף ספורטאי לא רצה להיות עז. זה היה כל כך צרוב באתוס כתיבת הספורט האמריקאית, שמומחי משחקי המלים התעלמו לגמרי מראשי התיבות שהיו ממש מונחות על הרצפה: Greatest Of All Time – הגדול בכל הזמנים.
לא לגמרי ברור מתי להיות GOAT הפך מחושך לאור. כשכוכב הפוטבול טום בריידי היה צעיר, המגזין GQ פרסם את אחד מצילומי האופנה הראשונים שלו, שבו הוא נראה מחזיק בחיבה עיזה קטנה וחמודה. בריידי בא לאימון אחרי הפרסום וגילה כי החברים שלו כיסו עם התמונה הזו את קירות חדר ההלבשה. הם לא הפסיקו לצחוק עליו במשך חודשים. שנים רבות אחר כך, כשבריידי הגיע לגיל 40 וכבר היו לו חמש טבעות סופרבול, חבריו לקבוצה חגגו לו יום הולדת כשהביאו חמש עזים אמיתיות לאימון. איפשהו בין הצילום ההוא לגיל 40 של בריידי, הפכה העז למשאת נפש.
הרבה מעבר למספרים
חזרה לארל מניגולט, שכמובן לא היה הכדורסלן הגדול אי פעם, אבל הוא מייצר מקרה בוחן מעניין. אם הוא עשה דברים שאפילו קארים עבדול ג'באר מעיד שהיו סוג של מדע בדיוני, אולי הוא כן היה שחקן הכדורסל הכי גדול בהיסטוריה? על סמך מה בדיוק מחליטים מיהו ה-GOAT?
הקריטריונים האובייקטיביים - תארים, מספרים, סטטיסטיקות לרוב - הם כמובן מרכיב מרכזי, אבל הם יכולים להטעות, והשימוש בהם, בואו נודה, תמיד סלקטיבי. כשרוג'ר פדרר הוביל בטבלת תארי הגראנד סלאם, הטוענים להיותו עז נופפו בנתון הזה. כשרפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ' עברו אותו, אותם אנשים התרשמו קצת פחות מהנתון הזה. אין פה באמת קביעה מיהו GOAT הטניס - אנדרה אגאסי כמובן - זו בעיקר אנקדוטה להמחשה.
ואם נחזור לבריידי, הוא אמנם די בחירת קונצנזוס ל-GOAT של הפוטבול, אבל הוא משחק רק חצי משחק ואין לו שום קשר לחצי השני. אפילו אם מצמצמים את הדיון לקוורטרבקים, אז לבריידי יש אכן שבע זכיות בסופרבול, אבל הוא זכה בהן גם כי תמיד שיחק בקבוצה עם הגנה מעולה שהוא לא היה חלק ממנה. לפייטון מאנינג, למשל, יש יותר תארי MVP, ואילו ג'ו מונטנה לא הפסיד אף אחד מארבעת הסופרבולים שבהם שיחק ושינה את עמדת הקוורטרבק - אז אולי בכלל הוא הגדול מכולם?
יש ספורטאים שאין באמת ויכוח על מעמד ה-GOAT שלהם, וזה לא בהכרח כי המספרים שלהם הכי טובים, גם אם המספרים שלהם אדירים - מוחמד עלי, מייקל ג'ורדן, סרינה וויליאמס, וויין גרצקי. הם נמצאים מחוץ לוויכוחים כי הם היו הרבה יותר מאשר רק הכי טובים בענף שלהם. מהבחינה הזו, אולי גם פלה צריך להיות מחוץ לדיון, GOAT בלתי עביר, דומה למייקל ג'ורדן, משנה-משחק. אולי. וכל זה מביא אותנו ללאו מסי.
המקום של מסי
דווקא בארגנטינה לא מיהרו השבוע ליפול במלכודת הכתרת ה-GOAT חמש דקות אחרי סיומו של גמר מונדיאל עוצר נשימה. מסי זכה בגביע עולם אחד, כמו דייגו מראדונה, אבל מי שראה את מונדיאל 1986 יודע שאין שום מקום להשוואה בין השחקנים הטובים שהקיפו את מסי לבין חוטבי העצים שאותם לקח מראדונה עד הגביע. כמה מזה צריך להיכנס לשקלול, אם בכלל? מצד שני, מסי הוא כנראה הכדורגלן הפופולרי בהיסטוריה, האם זה קריטריון?
ואיזה חלק יש לטלוויזיה, שצילמה את מסי ואת מראדונה, אבל תפסה רק את הקצה של פלה ובכלל לא את אלפרדו די-סטפאנו, למשל? וכמה השפעה יש למדיה החברתית? ולהתקדמות המדעית והרפואית? ולכסף? או אפילו סתם מחזוריות החיים שמביאה לכך שיש היום בעולם פחות אנשים שראו את פלה משחק מאלה שראו את מראדונה משחק מאלה שרואים את מסי פעמיים בשבוע בשידור ישיר וגם טסים לצפות בו בגודל טבעי במשחקים באירופה?
באופן כללי הדיון על זהות ה-GOAT, בכל ענף ספורט, די מטופש, גם אם הוא מאוד סקסי ומלהיב וכיף לנהל אותו. הוא סובייקטיבי, הוא מתעלם מהבדלי תקופות והקשרים, והוא תמיד מתנהל בהווה על ידי אנשים שחיים, ובכן, בהווה. והרי אף אחד מאיתנו בהווה לא זכה לראות את ארל מניגולט, שהיה עז לפני כולם.
פורסם לראשונה: 08:15, 23.12.22
