שחקני פריז סן ז'רמן מגיעים למלון בחיפה
(צילום: אביהו שפירא)
הסטטוס של לאו מסי כשחקן הכי טוב בעולם כבר לא כל כך ברור. פרשנים בתקשורת צרפתית טוענים שמסי הוא אפילו לא השחקן הכי טוב בליגה הצרפתית, או אפילו בקבוצה שלו, שהתואר הזה שייך לקיליאן אמבאפה, חברו לחוליית ההתקפה האימתנית של פריז סן-ז'רמן. זו אמורה להיות מכה לא קלה לאגו של מסי, שבמשך יותר מעשור שלט בעולם הכדורגל. חברו למרוץ לתואר השחקן הטוב ביותר של דורו, כריסטיאנו רונאלדו, לא מצליח למצוא את מקומו, להתאים את עצמו לדרישות הקבוצה החדשה, הגיל עושה את שלו.
מסי-בה בחיפה - כל הכתבות והעדכונים
השנה הראשונה בפריז הייתה קשה עבור מסי. עיר חדשה, בית ומועדון חדשים לאחר קריירה שלמה בקבוצה אחת, ניתן לו גם תפקיד אחר. אם פעם היה ברור שמסי נמצא כמה סנטימטרים מעל כולם ברמת הכדורגל שלו, הרי שהשנה הראשונה בפריז המחישה את העובדה שמסי נשאר שחקן נהדר, אבל עוד שחקן נהדר מקבוצה שלמה של כדורגלנים מעולים, כבר לא מסי וכל היתר.
"יש גבול לעד כמה סטטיסטיקה יכולה לתאר כמה טוב שחקן אחד, בכמה הוא מועיל לקבוצה שלו", אמר השנה פפ גווארדיולה כשנשאל לגבי הירידה בתפוקה של מסי, בעיקר באגף השערים. יכול להיות. אבל אם את התפוקה בגולים היה אפשר להסביר בהימצאותם של סקוררים אחרים בקבוצה או במספר המדהים של קורות ומשקופים שפגשו בעיטות העונשין של מסי בצרפת, הרי שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמסי איבד צעד, את הזינוק מהמקום, התאוצה. הוא יכול אולי עדיין יכול לעבור כל שחקן בכדרור, אבל יש יריבים מצליחים להשיג אותו. ועדיין, יש אתרי סטטיסטיקה שלפיהם מסי היה השחקן השלישי הכי טוב באירופה, אחרי אמבאפה ולבנדובסקי.
מסי מודל 2022 הוא הקורבן של מסי של ברצלונה. במשחקים רבים הוא היה השחקן הכי דומיננטי על המגרש, ייצר הכי הרבה מצבים, עשה הכי הרבה דריבלים, ועדיין העיתון ל'אקיפ ושאר כלי התקשורת הצרפתיים חילקו לו ציונים אכזריים, שלוש או ארבע מתוך עשר. הכתבים התחרו במתן תארים לגבי יכולתו של מסי: אבוד, משועמם, אפאתי. הוא כך לפרקים גם בברצלונה, אבל בסוף כל הליכה לאיבוד תמיד חיכה רגע של קסם. מסי תמיד נשפט לפי הזיכרונות שלו מברצלונה. לא היה אחד כמוהו לפניו ועדיין לא אחריו. מסי של העונה השנייה בפריז הוא כבר שחקן אחר, הוא השלים עם המעמד החדש שלו. הבעיה היא לא במסי, הוא השתנה. הבעיה היא במי שמסתכל ובוחן את מסי כעת ולא מצליח להסתגל לסיטואציה החדשה.
בברצלונה, מסי היה חייב לספק את רגעי הקסם. הוא היה הסקורר המשמעותי ביותר של ברצלונה לאורך כל הקריירה שלו. בלעדיו הם לא היו מנצחים. אם מסי לא היה מבקיע, ריאל הייתה תופסת מרחק וזוכה באליפות. בצרפת מסי לא נתון תחת הלחץ הזה. יש לו ניימאר ואמבאפה, ולפ.ס.ז' אין ריאל שמאיימת עליה, אפילו לא אתלטיקו מדריד. הוא יכול להרשות לעצמו לנוח, לקחת כמה רגעים של שקט. בעיקר בשנת מונדיאל.
סוף הדרך
הדבר הכי גרוע והכי טוב שיכול היה לקרות למסי הייתה הזכייה ב"כדור הזהב" לפני שנתיים. בעיני רבים זו היתה זכייה שלא שיקפה את המציאות של אותה עונה, סוג של פרס של מפעל חיים עבור מסי. שחקנים, אוהדים ועיתונאים רבים התמרמרו על הזכייה הזו. אבל הזכייה הזו היתה גם הסימן למסי שזה סוף הדרך, שהוא פותח פרק חדש בחייו המקצועיים, כנראה האחרון.
מסי כבר בן 35. הוא זכה בכל מה שאפשר לזכות בכדורגל המקצועני. הוא המציא את הכדורגל מחדש, כיחיד וכחלק מברצלונה של גווארדיולה. הוויכוח לגבי היותו גדול שחקני הדור הנוכחי הוא ויכוח היפותטי. מסי הוא לא בוויכוח עם רונאלדו, הוא בוויכוח עם מראדונה, פלה וקרויף. אם יש כוכבית כלשהי שמעיבה על הקריירה שלו, הרי שמדובר בקריירה הבינלאומית שלו. מסי של ארגנטינה לא היה המשיח מקאמפ נואו. הכישרון סביבו בנבחרת גם לא הגיע לגבהים שאיתם שיחק בברצלונה, אבל הקהל הארגנטינאי דרש את ליטרת האסאדו שלו. ומסי מיעט לספק אותה.
מסי יגיע לאליפות העולם בקטאר עם נבחרת הרבה יותר מוכשרת. הלחץ המקצועי לא יהיה עליו לחלוטין, אבל הלחץ הפסיכולוגי יהיה כפול, גם מהאוהדים והתקשורת בארצו, וגם ההנחה שזו תהיה ההזדמנות האחרונה של מסי לזכות בגביע העולמי, לפחות כטאלנט מרכזי בנבחרת. מסי יודע את זה, והוא יודע מה תוסיף זכייה למורשת ההיסטורית שלו ככדורגלן.
הקונספט השונה של הגביע העולמי הפעם, שישוחק מוקדם מהרגיל ובתוך השליש הראשון של הליגות האירופאיות, משחק לטובתו. ב-2018 הוא הגיע למשחקים כשהוא אחרי עונה ספרדית ואירופית שלמה, עם קילומטרז' על הרגליים ואינספור פציעות ותיקולים. מסי של הגביע העולמי הנוכחי יגיע הרבה יותר רענן. קשה לצפות שמסי של עד המונדיאל ישקיע 200 אחוז מהיכולת והכושר שלו. למזלו, כאמור, הוא גם לא צריך.
הפנים למונדיאל
אם השנה שעברה הייתה שנת המעבר של מסי אחרי 17 שנה בברצלונה, הרי שפתיחת העונה לפחות מגלה משהו חדש על האופי שלו: היכולת לוותר על האגו, על הבקעת השערים ולהסתפק בתפקיד כמעט משני בפריז, לתת את הבמה לדור החדש, ולשמש כיושב ראש מועצת זקני הכדורגל. הוא כבר לא פריק של שליטה שחושב שהכל תלוי בו, אלא שהוא יכול לסמוך על חבריו לקבוצה שיחלצו אותו מצרה.
התאמת האופי הזו מצאה את מקומה גם ברמה הפיזית והתפקודית: מסי אולי עבר לחולצה מספר 30, אבל על המגרש הוא משחק כ-10 אמיתי. יכולת ההבקעה הפנומנלית שלי מסי לאורך השנים בברצלונה, השכיחה מעולם הכדורגל את העובדה שהוא אחד המוסרים היותר נפלאים בפלנטה. התפקיד החדש בפריז, טיפה מאחורי אמבאפה וניימאר, כמחלק המסירות בשליש האחרון של המגרש, מזכיר את זה שוב.
הזמן לעולם אינו בלתי מנוצח. במיוחד לא עבור שחקני התקפה. ככל שיעבור הזמן נראה פחות ופחות קסמים של כדורגל, פחות בעיטות עונשין שיוציאו לשון לחוקי הגאומטריה. הוא יזכה בעוד אליפות, אבל מי לא היה זוכה באליפות עם סגל כזה בליגה נטולת תחרות. וכולם עדיין יגידו שהוא צריך להוכיח את עצמו באירופה, אבל לאו מסי כבר מזמן נמצא במקום שהוא לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. חוץ ממדינה שלמה של אוהדי כדורגל שתחזיק אצבעות באמצע הסתיו שלאו מסי ימשיך את רצף הזכיות שלו בטורנירים בינלאומיים לנבחרות.
