ב-8 באוקטובר 1994 נולד בעיר אאכן שבגרמניה ילד בשם לארט פצ'ראדה, בן לשוער העבר שוקרי, שהתבלט בעצמו מגיל צעיר על המגרש. בגיל ארבע הוא התחיל לשחק בוורדר ברמן, בגיל תשע בלברקוזן. המגן השמאלי התקדם יפה, עד שזומן לנבחרת הנערים החזקה של גרמניה. בהמשך השורשים קראו לו, ובהתאם לתקנון קיבל אישור לעבור לייצג את הנבחרת הצעירה של אלבניה. זה החזיק מעמד זמן קצר. כעת, פצ'ראדה מהווה תופעה נדירה: הוא הגיע לישראל לפתיחת מוקדמות היורו יחד עם הסגל של קוסובו, המדינה השלישית שבמדיה הוא משחק במהלך הקריירה!
הסיפור של פצ'ראדה הוא סיפורה של נבחרת הכדורגל הצעירה באירופה, זו שמתחילה הערב את הקמפיין הבינלאומי הרביעי בלבד בתולדותיה. 20 מבין 26 שחקניה ייצגו בעבר מדינה אחרת (עבור פצ'ראדה, כאמור, וגם הבלם מירלינד קרואזיו, זו נבחרת שלישית), בסך הכל שש מדינות שונות, וניצלו את חוקי פיפ"א כדי להחזיר את לב משפחתם למקום אליו הוא שייך באמת ברגע שקוסובו קיבלה עצמאות. לחלקם זו הזדמנות מצוינת לשחק בזירה הבינלאומית, אחרי שגדלו במדינות כדורגל מצליחות – כמו גרמניה, שוודיה או שווייץ – ולא הצליחו להשתלב בנבחרת הבוגרת. דוגמה הפוכה שייכת לבלם אדווין קורטולוס, קפטן הנבחרת הצעירה של קוסובו שבנו עליו בבוגרים, ובחר לשחק במדי שוודיה. אבל ברוב המקרים, שחקני קוסובו הם כאלו שמחפשים להרים את הגאווה הלאומית של המולדת שהם מרגישים שנגזלה מהם, והיו מוכנים לוותר על הזדמנות אחרת.
שחקני נשמה
המלחמה שקרעה את יוגוסלביה לגזרים שלחה פליטים מהמיעוט האלבני, המרכיב את רובה המוחלט של קוסובו, לכל רחבי אירופה. גם לאחר שהמדינות שנפרדו מהגוש זכו בעצמאות, קוסובו נותרה חלק מסרביה ונלחמה על הגדרה עצמית. בסוף שנות ה-90 המורדים הצליחו להוביל ליציאת הכוחות הסרבים מהאזור, וב-2008 קוסובו הכריזה חד־צדדית על עצמאות – בה סרביה לא מכירה (השתיים גם מופרדות בהגרלות). התוצאה של השתלשלות העניינים הייתה שהכוכבים בעלי הדם האלבני, שעלו לגדולה במדי המדינות שקלטו את משפחותיהם, קיבלו הזדמנות שונה לגמרי.
וישנם לא מעט כאלה – גרניט ג'אקה וג'רדאן שאקירי הם שניים משחקני המפתח של שווייץ, וזכורים בזכות ההתגרות המפורסמת בשחקני סרביה עם תנועת הנשר האלבני במהלך מונדיאל 2018; עדנאן ינוזאי, פעם ילד הפלא של בלגיה, מחזיק בשורשים הנכונים; שחקנים רבים התגלגלו לנבחרת אלבניה שנהנתה בזכות זאת מפריחה אדירה והעפילה לראשונה לטורניר גדול (יורו 2016). אבל כאמור, ישנם רבים שבחרו לנטוש כדי להיות חלק מהמסע החלוצי של קוסובו.
ב-2016, כאשר קוסובו התקבלה לאופ"א וקיבלה אישור לשחק במסגרת רשמית (עד אז ערכה לאורך השנים הופעות ראווה כנבחרת החבל כחלק מיוגוסלביה), החלה הנדידה. למעשה, מדובר בשחקנים שהם השלד של קוסובו, הלב והנשמה שלה. קחו למשל את הקפטן ובלם נאפולי, אמיר רחמאני, אחד השחקנים האיכותיים ביותר של הנבחרת, שהגיע מיד כשהתאפשר לו אחרי שהספיק לערוך שתי הופעות במדי אלבניה. בניגוד לרבים מחבריו, הוא נולד בקוסובו, בבירה פרישטינה, והדבר בער בו. מילוט ראשיצה המצוין, קשר גלאטסראיי, הגיע יחד איתו. הקשר ואלון ברישה, כיום במלבורן סיטי, התבסס כבר כשחקן חשוב בנבחרת נורווגיה, אבל לא היסס לעשות את המעבר לפני שבע שנים. כמו רחמאני, גם שני האחרים נולדו בקוסובו.
חלוץ מאיורקה ודאט מוריצ'י, השחקן המסוכן ביותר בקוסובו ומלך שעריה בכל הזמנים (23), הוא סיפור מוזר: התחיל בצעירה של מולדתו (נולד שם והתאזרח בטורקיה), עבר משם לייצג את הצעירה של אלבניה, ואז חזר לבוגרת של קוסובו.
הג'וקר של הבית
וכך, הדבר האחרון שאפשר להגיד על קוסובו, למרות חוסר הניסיון של הנבחרת בזירה הבינלאומית, הוא שמדובר בנבחרת קיקיונית. ההפך הוא הנכון – קוסובו היא הג'וקר של הבית הישראלי במוקדמות היורו. בלארוס ואנדורה חלשות, שווייץ מעל הבית מבחינת איכות, רומניה שווה ברמתה לישראל. קוסובו מסוגלת לכל דבר, החל מקמפיין מטורף שיוביל אותה למקום השני ועד קריסה ותוצאות רעות. זה מה שהופך אותה לכל כך מסוכנת.
היא כבר עשתה בעיות לנבחרות גדולות בקמפיינים הקודמים, הקשתה לא מעט על ספרד, אבל המשחקים מול נבחרות בדרג נמוך יותר הם אלו שמעידים עליה יותר: יוון, צפון-אירלנד, ארמניה. הם צמודים מאוד, מתוחים, כשקוסובו נראית הרבה יותר טוב מול הקהל הביתי המוטרף בפרישטינה. על פניו, נראה שלישראל, לפחות במשחק הביתי, יש יתרון עליה, אבל צריך לזכור שהסגל שלה מגיע מהליגות הגדולות באירופה. זה הצד הנוצץ של המטבע – לא רק פטריוטיות ברמה קיצונית שנובעת מההתרגשות של המדינה הטרייה, וגנים ספורטיבים מצוינים, אלא גם איכות על המגרש. הצד השני הוא זה שמונע בינתיים מקוסובו להתרומם עוד יותר, ופתרון הבעיה הזו הוא זה שיוביל אותה לטורניר גדול.
מדובר באחריות של המאמן, כוכב העבר הצרפתי אלן ז'ירס, להפוך את הנבחרת הזו ליחידה אחת. ישנו יתרון עצום בפרויקט מורשת שמגייס כוכבים עם זיקה למדינה מכל רחבי אירופה, אבל טמון בכך חיסרון: החבר'ה האלה לא מכירים זה את זה. הם לא צמחו יחד, לא שיתפו פעולה בנבחרות הצעירות או באותה ליגה, והמפגשים שלהם מוגבלים לחלונות הנבחרת, שם ז'ירס עושה מאמץ גדול ליצור שיטה ברורה. הוא בסך הכל שנה וקצת בתפקיד, מה שלא מקל על החיבור. הדם שזורם בעורקים הוא אותו הדם, אבל מעשית מדובר במגדל בבל. השחקנים הם ילידי קוסובו, סרביה, שווייץ, גרמניה ושוודיה, עם סיפור מסגרת אחיד, אבל כזה שמלא בחוויות שונות.
את הקמפיין הראשון שלה, מוקדמות מונדיאל 2018, קוסובו סיימה אחרונה בבית עם נקודה אחת. במוקדמות יורו 2020 היא כבר הגיעה שלישית, מתחת לאנגליה וצ'כיה ומעל בולגריה ומונטנגרו. לאט-לאט היא מתקרבת לדרג השלישי באירופה, יוצרת לעצמה זהות כדורגל עצמאית, שתצטרף לדגל ולהמנון. בנבחרת שלנו רק מקווים שהקפיצה הבאה הזו לא תקרה בקרוב.
