ועידת ראשי הערים למלחמה באנטישמיות שנערכה השבוע בדורטמונד ואשר ארגנה התנועה למלחמה באנטישמיות (cam), כללה פאנל על השימוש במועדוני ספורט ככלי לצדק חברתי ומלחמה בגזענות, אפליה ואנטישמיות, ועל הפוטנציאל שטמון במועדון ספורט כדי להגן על המורשת היהודית ובטחון חיי היהודים במקום שאותו הוא מייצג.
"קודם כל אתה צריך להבין מי אתה", אומר גוסטאב בינרט, יועץ בכיר לנשיא וחבר הועד המנהל של פרנצווארוש ההונגרית, "אנחנו נולדנו לפני 120 שנה, יש לנו 22 ענפי ספורט, ובכדורגל יש לנו תמיכה של 20 אחוז מתושבי הונגריה ועוד הונגרים רבים שתומכים בנו מחוץ למדינה. שני מיליון תומכים זה כוח גדול, ועם כוח גדול באים משקל, חשיבות ואחריות גדולה".
"לפני 12 שנה היה בפרנצווארוש מצב בלתי מתקבל על הדעת. במשחק נגד מכבי ת"א האוהדים צעקו לשחקנים שימהרו כי הרכבות לאושוויץ יוצאות, זרקו בננות על שחקנים שחורים. היום שלושת השחקנים הכי פופולריים לפי סקר אוהדים הם מוסלמים שחורים. חיפשנו הרבה זמן להביא שחקן ישראלי, ובסוף הבאנו ערבי-ישראלי, מוחמד אבו פאני, שמאז ה-7 באוקטובר קיבל פה רק חיבוקים ותמיכה מהאוהדים, מההנהלה ומהחברים שלו בקבוצה. אנחנו מארחים פה משחקים של נבחרת ישראל בכדורגל נשים וגברים וראגבי. קבוצות, כולל בית"ר ירושלים, באות ללמוד אצלנו איך נלחמים באלימות, הסתה וגזענות".
מה קרה?
"משבר, ומשבר מייצר הזדמנויות, תושייה והשראה לפעול. החלטנו שאנחנו פועלים מתוך עקרון של 'הנהגה כדוגמא'. התחלנו בתוכניות פרקטיות לצעירים ולמבוגרים בכל הקבוצות שלנו ובתוכנית חינוכית בבתי הספר ולמאמנים שלנו. בנינו אצטדיון חדש והפכנו אותו לכלי. פעם היו נכנסים 20 אלף בלי שליטה, היום אתה חייב כרטיס, כרטיס מועדון, וקריאה של כף היד, מתודה שבחנו במקום זיהוי עין או אצבע כי אין מאגר נתונים על זיהוי כף יד".
"האולטראס שלנו השתגעו. הם החרימו אותנו שלוש שנים, ערכו הפגנות מול הבתים של הנשיא וסגן הנשיא ואיימו על המשפחות שלהם. אחרי שלוש שנים הם נכנסו, ובמשחק הראשון דקרו אוהד. עלינו עליהם תוך 24 שעות, הם הושעו מהאצטדיון, והועמדו לפני משפט. ואז הם הבינו שאנחנו עליהם".
"הקמנו יציעים למשפחות, שם אסור לקלל. אנחנו יודעים מי האוהדים שלנו ואנחנו בקשר מתמיד איתם לגבי התוכניות החינוכיות שלנו. מה שבעצם הקמנו זו קהילה של בתי ספר, ילדים, מבוגרים, משרדי ממשלה, וכולנו עובדים כל הזמן. אין למאבק הזה סוף. יש קשר מובהק בין הפעילות של המועדון שלנו לבין העובדה שהונגריה הייתה אחת המדינות היחידות שבהן לא התקיימו הפגנות פרו-פלסטיניות מאז ה-7 באוקטובר".
"האוהדים הם חלק מהפתרון, לא רק הבעיה"
דניאל לורכר הוא הגשר שבין הנהלת בורוסיה דורטמונד לבין אוהדיה. הוא מתקשה להסכים עם חלק מהתיאוריות של בינרט, בעיקר נושא הזיהוי של האוהדים. זה קורה גם בגלל העבר הנאצי של גרמניה שאחריו אזרחיה שומרים בקנאות על זכויות הפרט, אבל לא רק. "הייתי פעם אוהד מהאולטראס של בורוסיה, ועכשיו אני חלק מההנהלה, אבל אם הייתה עולה הצעה כזו, הייתי מפגין נגד המועדון בזעם".
למה?
"כי זה אומר: כל האוהדים הם בחזקת חשודים, עד שיוכח אחרת. הגישה שלנו בדורטמונד היא שונה. אנחנו מזהים כמו כולם שחלק מהבעיה בגזענות, אנטישמיות, קסנופוביה ואפליה, תלויים באוהדים, אבל בניגוד לשאר, אנחנו מגיעים עם הגישה שהאוהדים הם חלק מהפתרון, לא רק הבעיה".
"בהולנד יש לנו מצבים ייחודיים. כשאוהד שלנו עובר עבירה ומושעה מהאצטדיון, הוא מחויב לתת שעות קהילה למועדון, וחלק מהן זה ללמוד על ההיסטוריה שלו במלחמת העולם השנייה ועל השורשים היהודיים. האוהדים מבינים את זה. השעיות לבד לא עובדות, חייבים לחנך"
"אנחנו מפילים על האוהדים אחריות. אנחנו אומרים להם שיותר אנשים מכירים בעולם את בורוסיה דורטמונד מאשר את העיר דורטמונד, ושהם השגרירים שלנו, ואז זה כמו אבן על שלולית, האוהדים מקבלים על עצמם אחריות לפזר את הבשורה הזו בבתי ספר, בגני המשחקים, בבתים שלהם. אנשים מקשיבים. אוהדים פה נוסעים לאושוויץ, לומדים על השואה, על ההרס של הימין הקיצוני. זה לא סתם שהייתה פה דקה דומיה לקורבנות היהודים, וזה לא סתם שאירחנו פה ילדים ניצולים מהעוטף. זה שכר הלימוד. לימדנו פה במשך שנים אוהדים על ההיסטוריה ועל מה זה אומר אנטישמיות, ועכשיו הם רק יישמו את מה שהם למדו".
אמרתי לו תודה על כל התמיכה של בורוסיה דורטמונד מאז טבח החמאס ביישובי הדרום. "תודה", הוא ענה, "בשבילי זה שווה הכל. ההבדל בינינו לבין האנגלים הוא שאנחנו הופכים את האוהדים לבעלי מניות. באנגליה האוהד הוא צרכן. אתה לא יכול לבקש מצרכן לקבל את הערכים של החנות". אחר כך הוא אמר, בדרך אגב, שהוא זה שכתב את הטקסט שהקריא הכרוז לפני דקת הדומייה.
פרויקטים חינוכיים ופעילויות בבתי ספר
"בדרך כלל אנחנו פועלים בבתי הספר, כי אנחנו רוצים לחנך את הילדים", אומר יורם וורהובן, האחראי לפרויקטים חינוכיים בבית אנה פרנק באמסטרדם, "אבל עשינו סקר ב-2013, והבנו שאירועים שקורים בכדורגל זולגים גם לבתי הספר. ילדים בני 12-14 שומעים דברים ברכבות לאצטדיונים ובאצטדיונים עצמם, וחושבים שהקריאות שהם שומעים זה דבר נורמלי. הבנו שיש פה פוטנציאל לשיתוף פעולה ופנינו לבורוסיה דורטמונד שכבר היה לה שם, וגם לפיינורד".
"מועדוני ואצטדיוני כדורגל הם פוטנציאל שלא ייאמן לפרויקטים חינוכיים נגד געזנות, אפליה, הסתה, שנאה ואנטישמיות", אומר סטיבן בורגר שמשמש גם הוא כאיש הקשר בין האוהדים למועדון בפיינורד, "זה המקום היחיד שאליו מתנקזים אנשים מכל קצוות החברה שהכל יכול להפריד ביניהם חוץ מהאהדה לקבוצה. זה מאוד חזק. אין שום מקום שיכול לחבר עניים ועשירים, מהגרים ומי שנולד פה, אקדמאיים וחסרי בגרות. זה חסר תקדים.
"בהולנד יש לנו מצבים ייחודיים. האוהדים של איאקס מכנים את עצמם 'סופר יהודיים', אז האוהדים שלנו מקללים אותם בקללות אנטישמיות למרות שאין שם יהודים בקושי, ואז מי שנפגע הם רק היהודים של שני המועדונים. כשאוהד שלנו עובר עבירה ומושעה מהאצטדיון, הוא מחויב לתת שעות קהילה למועדון, וחלק מהן זה ללמוד על ההיסטוריה שלו במלחמת העולם השנייה ועל השורשים היהודיים. ואז יש סמינרים שהוא עובר עם אוהדים יהודים שמסבירים לו שהם לא מרגישים בנוח במועדון שלהם. והאוהדים מבינים את זה. השעיות לבד לא עובדות, חייבים לחנך. הרבה אוהדים באים אלי אחרי הסמינרים ואומרים לי 'אנחנו לא אנטי יהודים, אבל עכשיו אני מבין מה זה אומר בפועל'".
מנכ"ל התנועה למלחמה באנטישמיות, סשה רויטמן, סיכם: "זו הייתה ועידה מוצלחת מאוד, בהמשך לזו הקודמת בפלורידה".
