המשלחת של ישראל לאולימפיאדת טוקיו הייתה הגדולה והאיכותית בתולדות המדינה, עם כמות נכבדת של מועמדים – ובעיקר מועמדות – למדליה. זה לא שלא היינו שם בעבר: הספורט שלנו התקדם מספיק כדי שיהיו לנו כמה פייבוריטים ושמות מובילים כמעט בכל אולימפיאדה. אבל כאן סיימנו עם ארבע מדליות והישגים מדהימים. מה היה ההבדל? שביום הפתיחה של התחרויות, צעירה בת 19 בשם אבישג סמברג זכתה במדליית הארד בטאקוונדו.
באותו יום קרו שני דברים שמהם אפשר ללמוד גם על הקיץ המטורף של הנבחרות הצעירות של ישראל, שנה מטורפת אם מוסיפים את גמר אליפות אירופה לנוער בכדורגל בקיץ שעבר, ושניהם קשורים להיבט הפסיכולוגי: הראשון – בזכות סמברג, לחץ עצום ירד מהכתפיים של שאר המשלחת. על אותו עיקרון, ברגע שהשחקנים של אופיר חיים, ביורו ובמונדיאליטו, שיחררו את הפקק, הכל התפוצץ בבת אחת. כן, זה השפיע גם על נבחרת העתודה בכדורסל, שראתה שאין שום סיבה לדאוג.
4 צפייה בגלריה
מכתיבי הקצב. נועם יעקב דניאל פרץ וענאן חלאילי
(צילום: אתר פיב"א ובאדיבות אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)
העניין השני הוא הגיל. טינאייג'רים, כאלו שבארץ המאמנים מבועתים מעצם המחשבה שיעלו על המגרש, הם מכתיבי הקצב בכל העולם, בכל הענפים. סמברג פשוט לא למדה עדיין להקטין את עצמה כאשר עלתה להילחם. הדוגמה הטובה ביותר היא אלון חזן, שמאז מינויו למאמן נבחרת ישראל הבוגרת בכדורגל, עושה הכל כדי לפאר יריבות נחותות שאנחנו צריכים לנצח בקלות, ומחדיר בשחקנים שלו היסטריה בניסיון להוריד ציפיות, רק שחס וחלילה מישהו לא יגיד שנכשלנו.
ואלה שמות
נועם יעקב, דני וולף, רון ציפר ויובל לוין הם כמו ענאן חלאילי, אוסקר גלוך, דור תורג'מן וסתיו למקין – הם צעירים מדי, ואף אחד מהמאמנים, העסקנים, החברים, לא הספיק להגיד להם שהם אמורים לבוא בגישה תבוסתנית ולהכין את התירוצים מראש. הנוער והצעירה בכדורגל הן כמו העתודה – לא מדובר בדורות הכישרוניים ביותר בתולדות הספורט הישראלי, אבל היו סביבם אנשי מקצוע נכונים שנתנו להם ביטחון, את האפשרות לטעות, להתנסות, להיות חופשיים. לפני ספרד בשמינית גמר היורובאסקט, אלעד חסין לא שם לשחקנים שלו משקולות על הרגליים, ובדיוק כמו חיים לפני ברזיל במונדיאליטו, שידר לכל העולם שהכל אפשרי.
כדי שלא תחשבו שהכל ורוד, חשוב לדבר על הבעיות והלקחים שצריך להפיק. שיש גם חשיבות לצד שמעבר לפסיכולוגיה. ילה חוס ההולנדי, האיש שהכניס דם חדש לנבחרות הצעירות בכדורגל בזכות חשיבה שונה, ציין את החלפת הדגש באימונים כנקודה קריטית: יותר פיתוח יכולות אישיות, פחות טקטיקה. למרות שהכדורסל הביא באופן היסטורי הרבה יותר הישגים בגילים האלה מאשר הכדורגל, הוא צריך ללמוד משהו מחוס. בנבחרות הצעירות עדיין אפשר לסגור פערי איכות עם סדר, הגנה חזקה ואינטליגנציה. כשמגיעים לדבר האמיתי, השחקנים שלנו – גם בכדורגל וגם בכדורסל – מראים שלא קיבלו כלים נכונים להתפתח. העתודה הגיעה לגמר עם 33 מ־140 משלוש, 23.6 אחוזים מזעזעים, ואלו שחקנים שעברו אותו מסלול כמו החבר'ה בנבחרת הבוגרת, שבאליפות אירופה האחרונה נראו מוגבלים מאוד. רק תחשבו על הבעיה בקליעה שמונעת מדני אבדיה לעשות קפיצת מדרגה ב־NBA. מאמני הנוער בארץ מתחכמים עם פילוסופיות, במקום הדבר הכי בסיסי בכדורסל – לקלוע.
אבל זו הערת ביניים, כי לא צריך בימים כאלה להתעכב יותר מדי על מבט קדימה. מותר לנו ליהנות מהרגע, לראות איך חבורה ישראלית פייטרית בצורה יוצאת דופן מכבה יריבות פייבוריטיות ומתחברת לתצוגות שיא, בלי אגו, בלי תככים, בלי מאמנים שחושבים קודם כל איך לא להפסיד ולא משקיעים מחשבה בניצחון.
בלי פחד. כאמור, עוד לא הבהירו להם כאן שהם חייבים לפחד. ככה זה הולך פה.
פורסם לראשונה: 08:16, 16.07.23
