זה קרה לא מזמן, למעשה באפריל האחרון. לפני משחק הגומלין ברבע גמר ליגת האלופות של אפריקה בין סימבה הטנזנית לאורלנדו פיירטס מדרום אפריקה, אירוע אחד שבר את הרשת.
הקבוצה הטנזנית התאספה ליד עיגול האמצע, כשהיא לבושה בבגדי המשחק האדומים שלה ושחקניה החלו להצית קרעי עיתון במה שנראה כמו מחזה שנלקח מלפני אלפי שנים - סוג של אקט פולחני. אנחנו מכירים רופאי אלילים או שבטים שעדיין מאמינים בדברים הללו, אבל שחקני כדורגל?
טקס שריפת העיתון באפריל האחרון על-ידי שחקני סימבה
מאמנה של סימבה, הספרדי פבלו פרנקו מרטין, ששימש בעבר לתקופה קצרה כעוזרו של ז'ולן לופטגי בריאל מדריד, היה היחיד מהמועדון שהתרחק מאותו טקס. "כאן באפריקה רבים מכם משתמשים בדברים הללו", אמר לכלי התקשורת בסיום. "אתם פשוט מאמינים בזה. מהמקום שאני מגיע ממנו אי אפשר לראות מראות כאלו. אני לרגע לא אגיד שאני אוהב את זה. אם להיות כן, לשרוף משהו לא יעזור לאף אחד. זו בסך הכול אמונה טפלה". האמנם?
סימבה בסופו של יום הודחה בדו-קרב פנדלים מול הדרום-אפריקאים, שהגיעו עד לגמר ליגת האלופות. כמה שבועות לאחר אותו משחק, פוטר מרטין. הסיבה הרשמית לעזיבה: התוצאות החלשות. לפי התקשורת המקומית: הדברים "הקשים" שאמר נגד "הייחודיות של הכדורגל האפריקאי".
איש הדת שחזה את כל התוצאות
תקראו לזה אמונה טפלה, ריפוי רוחני או ברכה דתית, אבל בכדורגל האפריקאי מאמינים בזה. מנגד, יש לציין, לא שוללים את כל האמצעים הטכנולוגיים שבודקים משתנים זעירים ועוזרים לשחקן להשיג אפילו את היתרון המינימלי ביותר על היריב. גם באפריקה הרי יש ג'י.פי.אסים, מאמני כושר קפדניים וטקטיקות שונות מצד מאמנים.
רק שבשל העובדה כי בסופו של דבר השפיץ של הנעל הוא זה שמכריע את ההתמודדות, ראשי הקבוצות, מאמנים ואוהדים מייחסים חשיבות גם לאמונות טפלות כאלו ואחרות.
"כדורגל הוא ספורט הנוטה באופן ייחודי להשפעה של מקריות. אמונה טפלה היא פשוט ניסיון של שחקנים ואוהדים להבין את האקראיות", הסביר השבוע העיתונאי הניגרי סולסה צ'וקוו לרשת ESPN את העניין.
מקרה מפורסם התרחש בניגריה, לפני הגביע העולמי של 2010 בדרום אפריקה. כדי לעלות לשם, הנבחרת, שלא העפילה ארבע שנים קודם לכן למונדיאל בגרמניה, הייתה צריכה לסיים ראשונה, בבית שכלל את טוניסיה, מוזמביק וקניה. המדינה כולה נשאה עיניה לא לעבר השחקנים, אלא אל המטיף המקומי טי.בי ג'ושוע, שמאז כבר הלך לעולמו.
הסיבה להערצת המטיף: במשך שלושה חודשים רצופים הוא חזה את כל תוצאות משחקי הנבחרת הניגרית במוקדמות, כולל ה-0:1 הקריטי על מוזמביק שהבטיח לסופר-איגלס את הכרטיס לדרום אפריקה. מאותו רגע שחקנים עלו אליו לרגל לקבל ברכה. כמה שנים לאחר מכן הוא אפילו הקים מועדון כדורגל, MY PEOPLE FC, שם גדלו וטופחו כמה מכוכבי העתיד של הכדורגל הניגרי.
"הוא הפך לפסיכולוג של הנבחרת הלאומית", סיפר פליקס אוגו, חברו של ג'ושוע. "ב-2013, ערב אליפות אפריקה, כשהמאמן סטיבן קשי היה צריך כסף כדי לערוך מחנה אימונים - ג'ושוע תרם". לא סתם באליפות עצמה השחקנים רצו למצלמה אחרי כל שער וצעקו: "אוהבים אותך, ג'ושוע". אוגו הוסיף: "הם דיברו איתו והוא עזר להם להאמין בעצמם".
כנגד כל הסיכויים, ניגריה זכתה באליפות אפריקה ב-2013. מאז, ובמשך 19 שנה, הנבחרת עדיין לא שחזרה את ההישג. מקרי? יש כאלה שחושבים שלא.
הקללה שהחזיקה מעמד 13 שנה
בכלל, כמעט כל נבחרת אפריקאית שמכבדת את עצמה מחזיקה בשירותו של "אדם מאמין", סוג של חכם השבט. באותו מונדיאל ב-2010 נבחרת אלג'יריה טסה עם אימאם פרטי שיהיה עם השחקנים והצוות בתפילות יום השישי וגם, אם צריך, "לגרש קללות או חוסר מזל".
בתחקיר שערכה ESPN צוטט גורם בכיר בהתאחדות של טוגו כי יו"ר ההתאחדות המקומית בעבר, גבריאל אמיי, היה מטיס במיוחד כמרים כדי שיובילו תפילות קבוצתיות. לפני גמר אליפות אפריקה ב-1992 מול גאנה, שר הספורט של חוף השנהב, רנה דיבי, הזמין 10 "מרפאים" מהכפר ארקדיו לצפות במשחק, בו ניצחה הנבחרת בדו-קרב פנדלים והניפה לראשונה את הגביע.
אותם אנשי דת דרשו בונוס עבור הזכייה ולא קיבלו - והחליטו להטיל "קללה" על הנבחרת. מאז אותה שנה ועד 2015 - חוף השנהב לא זכתה בשום תואר במה שידוע עד היום במדינה כקללת "אקרדיו".
ומה נגיד על נבחרת סנגל, שדו"ח של ההתאחדות המקומית הראה שבמונדיאל הבלתי נשכח ב-2002 (אז העפילה עד רבע הגמר) שולם סכום של 140 אלף אירו על "שיפור הסביבה הפסיכולוגית" ו"עניינים חברתיים", או על מקרה ממש טרי, ממוקדמות גביע העולם לפני שנה, אז חבר צוות בנבחרת אלג'יריה ציטט כמה פסוקים מהקוראן ולאחר מכן התיז מים "מבורכים" על שער היריבה. אלג'יריה, אגב, ניצחה במשחק.
