מילאנו חוזרת למרכז הבמה של הכדורגל האירופי אחרי יותר מדי שנים של היעדרות. הדרבי הגדול בין מילאן לאינטר בחצי גמר ליגת האלופות מבטיח הערב (22.00) ניצוצות, העולם נושא את עיניו לכדורגל האיטלקי המתקמבק, אצטדיון סן־סירו לובש שוב חג ונראה שהכל מוכן לשני ערבים של חגיגת כדורגל. אלא שיש שתי קבוצות שממש, אבל ממש חרדות מהאירוע הזה ולא רוצות להיות חלק ממנו. מילאן ואינטר.
הדרבי המילאנזי האחרון בחצי גמר ליגת האלופות היה לפני 20 שנה בדיוק, ואז מילאן ניצחה וגם זכתה בסופו של דבר בתואר אחרי שגברה על יובנטוס בגמר. כעבור שנתיים קיבלנו שידור חוזר, הפעם ברבע הגמר, וגם אז הייתה זו מילאן שהצליחה לעלות. היא אפילו הגיעה לגמר נגד ליברפול, אבל הפסידה בפנדלים אחרי שכבר הובילה 0:3 בסיום המחצית הראשונה. בקיצור, טראומות לשני הצדדים. אם תשאלו את האוהדים שהיו שם אז, ולא משנה מאיזה צד של העיר, הרוסונרי או הנראזורי, נדמה שכולם חיים בפסיכו־דרמה של ממש ומדברים כבר עכשיו, עוד לפני שריקת הפתיחה, על טרגדיה גדולה, רחוקים מליהנות מהרגע ובעיקר חוששים מהגרוע ביותר.
אין שמחה גדולה אצל אוהדי שתי הקבוצות. זה נכון, האולטראס של שני המחנות יכינו תפאורות עוצרות נשימה שישאירו את העולם פעור פה, וההתרגשות תהיה בשיאה – אבל האוהדים יודעים שהפסד במפגש הכפול הזה יותיר צלקות שיישארו לנצח. נדמה שכולם כאן מתפללים שמנצ'סטר סיטי או ריאל מדריד יעשו את העבודה בגמר, רק שה"יריבה", או כמו שמכנים כאן האינטריסטים והמילאניסטים אלה את אלה, "בני הדודים", לא ינצחו. זה יכאב יותר מדי.
בין מילאן לאינטר, חשוב להבהיר, יש יריבות בריאה בסך הכל, איבה ספורטיבית, המון עקיצות, לעג והצקות – אבל אין שנאה. זו שמורה ליריבה אחרת, יובנטוס. עם זאת, מפגשי הצ'מפיונס בין שתי הקבוצות אינם כמו עוד דרבי בליגה (שם שתיהן עוד לא הבטיחו את המקום במפעל העונה הבאה, מה שמוסיף ללחץ). זה הרבה מעבר, זה על היוקרה והבכורה בעיר בעיני העולם.
מסע בין כוכבים
מילאן זכתה במפעל בפעם האחרונה ב־2007, אבל מאז החלה ההידרדרות המתמשכת לאורך עשור עצוב הרחק מהבמה המרכזית של הכדורגל העולמי. אינטר זכתה בפעם האחרונה ב־2010, בעונה חלומית של טרבל, וגם היא התמודדה מאז עם המון צרות ספורטיביות, משפטיות ופיננסיות. אבל משהו השתנה לטובה, ובשלוש השנים האחרונות שתי הקבוצות חוזרות לעצמן. אינטר הייתה זו שלקחה מיובה את האליפות לפני שנתיים, אחרי ריצה מטורפת של הגברת הזקנה מטורינו ושליטה בלתי מעורערת של עשור. מילאן הוכתרה בשנה שעברה, ושתיהן הרשימו העונה בצ'מפיונס.
לפני 20 שנה הקבוצות האיטלקיות שלטו בזירה האירופית עם כוכבים כמו שבצ'נקו, פירלו, אינזאגי, גאטוסו, מאלדיני ורוי קוסטה מהצד האדום־שחור, וקרספו, סאנטי, קורדובה, טולדו, קנבארו ומטראצי מהצד השחור־כחול. אלא שבהמשך נרשמה ירידה גדולה ביוקרה של הסרייה A, טייקונים כמו סילביו ברלוסקוני מכרו את הנכסים שלהם והכסף הגדול החל לזרום לצרפת ולאנגליה. ובכל זאת, משהו השתנה לטובה ומילאנו חוזרת בזכות להיות מוקד של עניין בינלאומי.
כבר כמה שנים שהליגה משתפרת והזרים שמגיעים לליגה האיטלקית, ובמיוחד למילאן ואינטר, הופכים להיות כוכבים ולא ממהרים לעזוב. רפאל לאאו (שככל הנראה ייעדר הערב עקב מתיחה בשריר), אוליבייה ז'ירו, תאו הרננדז, סנדרו טונאלי והשוער מייק מניאן מהווים את השלד שהחזיר את מילאן לגדולה, ומנגד העוצמה של מרסלו ברוזוביץ', ניקולו בארלה, הקאן צ'להאנולו, לאוטרו מרטינס ורומלו לוקאקו הפכה את אינטר למכונה משומנת שקשה מאוד להתמודד מולה.
על הקווים עומדים שני מאמנים איטלקים, שלא זכו בעבר ליותר מדי קרדיט אבל הפכו לשם דבר אחרי שהוכיחו את עצמם על המגרש: סימונה אינזאגי באינטר וסטפנו פיולי במילאן. בליגה שתי הקבוצות נפגשו פעמיים, וזה הסתיים עם ניצחון מרשים לכל אחת, ואילו בסופרקאפ האיטלקי אינטר מצאה את מילאן בנקודת השפל שלה העונה ומחצה אותה.
הצבע חוזר לפנים
החזרה של הדרבי המילאנזי למרכז הבמה האירופית מסמלת, כאמור, גם את הקאמבק המוצלח של הליגה האיטלקית לזירה. לא פחות מחמש קבוצות איטלקיות הגיעו לחצאי הגמר של שלושת המפעלים האירופיים, יותר מאנגליה וספרד ביחד (רומא ויובנטוס בליגה האירופית, פיורנטינה באזורית), מקור לגאווה אחרי שנים רבות של שלטון הכסף הגדול.
הסיבות לכך רבות: השיפור המתמשך באיכות הליגה האיטלקית, זרים איכותיים לצד צעירים איטלקים כישרוניים מהדור החדש, מאמנים מאוד מוצלחים, קהל שחזר בענק לאצטדיונים והשיב את הצבע לליגה, ובעיקר ההבנה שאסור לזלזל במפעלים המשניים כמו הליגה האירופית והליגה האזורית, שגם הם מכניסים כסף ויוקרה.
הכדורגל האיטלקי יכול להיות גאה השנה אחרי טלטלת הנבחרת, שהמשיכה את אופוריית הזכייה ביורו 2020 בהיעדרות מביכה וכואבת מהמונדיאל בקטאר (השנייה ברציפות). השאלה היא אם המגמה תימשך והקבוצות האיטלקיות יהיו שחקניות קבועות במועדון האירופי היוקרתי, והתשובה היא שזה בכלל לא בטוח. הכדורגל האיטלקי נמצא בהזנחה מתמדת.
האצטדיונים מיושנים ועד עכשיו מילאן ואינטר עוד לא החליטו מה יעלה בגורלו של סן־סירו: האם הוא ייהרס ובמקומו ייבנה לכל קבוצה אצטדיון משלה, האם ייבנה מתקן משותף במקום אחר בעיר, או שהוא בכלל ימשיך את המסורת שלו ויישאר בחיים. גם רומא, נאפולי וקבוצות נוספות מנסות כבר שנים רבות להיאבק בבירוקרטיה על בניית אצטדיון חדש, ושום דבר לא באמת זז. מלבד יובנטוס כמובן, שהשכילה כבר לפני שנים לבנות אצטדיון משלה, עוצמתי ורווחי.
ההשקעה בנוער האיטלקי על הפנים, הכישרונות הרבים בקושי מקבלים דקות משחק בקבוצות הגדולות, והנבחרת היא הקורבן הראשון. אז בינתיים הקבוצות האיטלקיות מצליחות להחזיר עטרה ליושנה, אבל עוד נצטרך לראות אם ההצלחה האירופית הגדולה של העונה תחזיר את איטליה להיות מוקד הכדורגל כפי שהיה בשנות ה־90.
