כנראה שהייתה רק דרך אחת שזה יקרה, כזו של אחת למיליארד. אחרי עונה בה עשה הכל כדי לעזוב את ברצלונה והביא כותרות שונות מבדרך כלל, בטורניר שהעולם כמעט לא שם לב אליו בגלל שנערך במקביל לאליפות אירופה עוצרת נשימה, בקופה אמריקה שהייתה אמורה להתקיים בקולומביה ובארגנטינה, איבדה את המארחת הראשונה בגלל מהומות ברחובות, את השנייה בגלל הקורונה, ובסוף הגיעה בהתראה של שבועיים בקושי לברזיל, באליפות בה כולם דיברו על המגפה, על השופטים, על הכאוס המוחלט – הכל חוץ מכדורגל, בגמר במרקאנה, מכל המקומות שבעולם, מול קומץ צופים אחרי רצף משחקים שוממים, ואחרי חודש של משחקים, פתאום ללאו מסי יש תואר עם נבחרת ארגנטינה. בסיום הקופה המוזרה בהיסטוריה, זו שרוב המשתתפים בה היו מעדיפים שתבוטל.
בשישי בערב צפיתי בסרט דוקומנטרי נפלא על אפולו 11, החללית שהנחיתה את האדם הראשון על הירח. הכל נראה שם בלתי אפשרי, נוגד את ההיגיון, לראות פריים אחר פריים את ההישג העצום שאיש לא יכול היה לחלום עליו. מסי לוקח את הקופה עם הנבחרת? למען האמת, וכל אוהד כבר יכול להודות בזה בינו לבין עצמו, זה גם נחשב כהזיה ככל שעברו השנים. חובבי מסי הגדולים ביותר כבר התכוננו לאפשרות שהוא יפרוש עם הכוכבית הזו, והיא נראתה כמו עובדה מוגמרת.
הרי במונדיאלים הסיכוי כמעט אפסי (לא רק לארגנטינה, אלא כפי שלמדנו טוב מתמיד בחודש האחרון, לכל נבחרת בדרום אמריקה, יבשת שאירופה השאירה במרחק גדול מאחור), ואחרי ארבעה גמרים בהם הפסיד, מסי וארגנטינה התחילו להגיע לטורנירים כשהאמונה בהם קטנה מתמיד. אבל הנה, צעד קטן למסי, צעד ענק לארגנטינה.
לא שהעניין הזה נגמר - מעכשיו ועד להמשך היסטוריית הכדורגל, אתם תשמעו שוב ושוב ושוב על כך שזה לא מספיק. או שיאמרו שהיה צריך לזכות ביותר מתואר אחד עם הנבחרת, או שיגידו שהיורו שלקח כריסטיאנו רונאלדו עם פורטוגל נחשב הרבה יותר. נו, אז שיגידו. מסי היה השחקן המצטיין בטורניר מפרך, וקרע את עצמו על המגרש מול יריבה ביתית ומוכשרת מארגנטינה - ויצא מגוב האריות עם הגביע שחיכה לו.
זה הגביע שכל ארגנטינה חיכתה לו 28 שנים, עוד לפני שמסי היה "מסי!!!" והחשיבות של הנושא היא שאולי עכשיו עוד כוכבית תרד ממסי. אולי עכשיו סוף-סוף יפסיקו לומר עליו - מבפנים ומבחוץ - שהוא לא ארגנטיני מספיק. הוא מעולם לא ויתר על טורנירים גדולים, לא ברח מהקופה הזו למרות שעוד לא חתם באף קבוצה לעונה הבאה והיה יכול לשבת בבית ולחשוב במקום לנסוע. הוא לא מתאזרח, רק ילד שיצא להגשים חלום בגיל צעיר, וארגנטינה היא הלב שלו. ההתרגשות שלו בסיום לא הייתה מלאכותית, ולא נבעה מהגשמת פרויקט אישי. זה היה בגלל שהוא ידע מה השיג, לאיזה פנתיאון ארגנטיני מפואר הוא מצטרף.
מה שקרה ללאו מסי בשנים האחרונות זה שהוא הפסיק ליהנות מכדורגל. התקשורת הספרדית חתכה אותו בגלל המעידות של ברצלונה, למרות שהיה היחיד שתיפקד בקביעות בתפאורה של סגל נחלש והנהלה שערורייתית. הנבחרת הפכה לעול כבד בגלל האווירה השלילית שנוצרה סביבה. לפנות בוקר הוא לקח את הכדור, ושיגר אותו בבעיטה עד לירח, כשאליו מודבקות כל הצרות: בגיל 34, יש לו תואר עם ארגנטינה, הוא יכול לבחור כשחקן חופשי איך ייראה המסלול לעתיד המקצועי שלו, כולל מחוץ למגרש, ופתאום כדורגל נראה שוב כמו הדבר הכי מהנה בעולם. לא רק בזכותו, אלא גם עבורו. העיט נחת, לאו ארמסטרונג עשה את זה.
