לוקה ויאלי היה הראשון. עוד לפני כל האחרים. עוד לפני שהתאהבתי במילאן, במלדיני וכל שאר גיבורי הכדורגל האיטלקי. בזכותו של ויאלי התאהבתי במשחק, ובכדורגל האיטלקי בפרט. הוא היה הגיבור הראשון שלי. הוא היה שם על הדשא, לצד "תאום הגול" הנצחי שלו, רוברטו מנצ'יני, כשאבי לקח אותי לראות את משחק הכדורגל הראשון שלי, אי שם בשנת 1988.
ויאלי סימל עבורי ועבור רבים מאוהדי הכדורגל האיטלקי והנבחרת, את כל מה שיפה בספורט ובכדורגל בפרט. הוא היה חלוץ טוטאלי, ידע לעשות הכל, היה סקורר ענק, חד ברחבה, היה אתלט, מהיר, עם ראיית משחק אדירה, ותמיד ידע לפרגן גם לחבריו.
העלייה לגדולה בסמפדוריה
סימן ההיכר שלו היו הגולים האקרובטיים הידועים שלו, בעיטות יעף, מספרות, לצד ניצול מהיר של כל חצאי מצבי הבקעה ברחבה. כאמור, תמיד הייתי אוהד מילאן, אבל פינה חמה מאוד בלב שלי תמיד תהיה שמורה לסמפדוריה הגדולה של אותן שנים, סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90.
בזכות הצמד המדהים ויאלי ומנצ'יני הצליחה סמפדוריה לקחת אליפות היסטורית על חשבון מילאן של השלישייה ההולנדית, אינטר של השלישייה הגרמנית ונאפולי של מראדונה הגדול. ויאלי הלהיב אז את אירופה, והפסיד עם סמפדוריה רק בגמר גביע האלופות בוומבלי לברצלונה. בהמשך הקריירה הוא חזר למעמד וסגר מעגל.
הפנים של נבחרת איטליה
ויאלי היה אהוד על כולם, לא משנה איפה שיחק. עוד כשחקן כישרוני צעיר בקרמונזה, מועדון הבית שלו. אחר כך הגיעה ההתפוצצות בסמפדוריה וההכתרה שלו כאחד מגדולי השחקנים בתולדות איטליה, עם יובה הגדולה של רוברטו באג'יו של שנות ה-90 (עימה זכה ב-1995/96 בליגת האלופות). גם בצ'לסי הצטיין והיה אהוב על כולם. תמיד ספורטאי הגון, צנוע, נותן את הכל על המגרש - וחבר של כולם מחוצה לו.
יותר מכל הוא היה הפנים של האזורי, של נבחרת איטליה. לעולם לא אוכל לשכוח את הסיבוב הגדול שלו במשחק נגד ספרד הגדולה ביורו 88 בגרמניה. סיבוב חד ובעיטה לפינה השנייה ושער ניצחון ענק. ויאלי והמדים הכחולים היו תמיד מעל לכל. הוא היה הפנים של הנבחרת, היופי שלה. חכם, סימפטי, מצחיק, חייכן.
הסיבוב הגדול והגול של ויאלי נגד ספרד ביורו 88
החיבור המחודש עם מנצ'יני
זיכרון שלנצח יהיה חקוק זו התמונה המדהימה בסיום גמר היורו ב-2021. מנצ'יני ו-ויאלי מתחבקים ובוכים יחד, חיבוק חברי עוצמתי. החיבוק שסיפר יותר מכל דבר אחר את סיפור הזכייה הענקית של האזורי בטורניר. מנצ'יני, שנשאר לאורך כל השנים, גם אחרי הפרישה, חברו הטוב ביותר של לוקה, התעקש למנות את חברו למנהל המשלחת האיטלקית ליורו.
ויאלי התגייס בכל כוחו, למרות שחשף עוד בשנת 2017 כי המחלה הארורה, הסרטן, החלה לכרסם בגופו. אבל הוא היה מלא בהשראה של מאבק אישי ועם מסרים של אחדות, חברות ורוח לחימה, אותם שידר מסיפורו האישי לכל שחקני הנבחרת הצעירים. הנאומים שלו לשחקנים לפני המשחקים בטורניר הפכו כבר ויראליים, ורק דרך המבטים מלאי ההערצה של קייליני, דונארומה וחבריו, אפשר היה להבין עד כמה האיש הזה הוא הערך המוסף של הנבחרת.
בכלל, מנצ'יני הקיף את עצמו בקמפיין המצליח הזה בכל חבריו הטובים מאותם ימי הזוהר של סמפדוריה. מלבד ויאלי היו איתו שם אטיליו לומברדו, פאוסטו סלסאנו ו"קיקו" אבאני. בעולם המודרני והציני, לראות את החבורה הזאת מתחבקת, מתייעצת, סובלת וצוהלת כמו חבורת בני 20, היה דבר שלעולם לא נוכל לשכוח. את בעיטות הפנדלים בגמר נגד אנגליה, ויאלי ראה עם הגב לשער. הוא לא היה מסוגל. סרטונים מתעדים אותו שקוע במתח בעצמו, דרוך, סובל. ואז, הסוף הגדול והריצה לחברו הטוב ביותר מנצ'יני והחיבוק שלנצח יישאר.
תנוח על משכבך בשלום, לוקה ויאלי, גיבור ילדותי.
