מאז הקמת המפעל של גביע העולם עד גיל 20, הזדמנות לנבחרות צעירות להביא כבוד למדינות שלהן (גם כאלו שבדרך כלל לא מצליחות להעפיל למונדיאל של הגדולים או נכשלות שם), הוא הפך למדד די מדויק לגילוי כוכבים. השמות הגדולים ביותר שאתם יכולים לדמיין הצטיינו שם ועשו צעד בולט ראשון אל עבר מרכז הבמה.
הם מספיק ילדים בשביל להגיע בלי פחד, בלי ניסיון בינלאומי ברמה שיחששו מיריבות מסוימות, אבל גם מספיק מבוגרים כדי שנדע שזה לא סתם, לא טורניר שיבולת הזהב לבני מצווה אלא שחקני כדורגל אמיתיים. ועכשיו גם ישראל מצטרפת לחגיגה. אולי פעם מישהו מהסגל של אופיר חיים יהיה ברשימה כזו, של האגדות שהתחילו במונדיאליטו.
6 צפייה בגלריה
ניצל את המעמד כדי להשתיק את אלו שחשבו שמדובר בעוד ילא פרא. דייגו מראדונה ב-1979
(Tsugufumi Matsumoto, AP)
דייגו מראדונה | ארגנטינה (1979)
היה אכזרי להשאיר את דייגו מחוץ לסגל למונדיאל הביתי ב-1978 שהסתיים בזכייה, אבל הצוות המקצועי הרגיש שהמעמד יהיה גדול על שחקן בן 17. אז מראדונה ניצל את המונדיאליטו ביפן ב-1979 כדי להשתיק את אלו שאולי חשבו שמדובר בעוד ילד פלא בלי ביסוס: ששת הכיבושים שלו בדרך לגביע לא סידרו לו את תואר מלך השערים, אבל לא היה ספק בנוגע לשחקן המצטיין של הטורניר.
דבר כזה לא ראו יותר מדי גם במונדיאלים: שליטה אבסולוטית בכדור, לצד חוכמת משחק עילאית ויכולת הבקעה ברמה של חלוץ מרכזי. את הקאמבק מפיגור בדרך ל-1:3 בגמר מול האלופה היוצאת מברית המועצות השלים מראדונה בעצמו עם שער הסיום של הטורניר. בתצוגת תכלית שכולה התקפה, ארגנטינה המשיכה בשליטה העולמית וחשפה לעולם גאון. זה היה התואר הראשון מבין שישה שלה במונדיאליטו.
דאבור שוקר | יוגוסלביה (1987)
ביחס לכמות הכישרון שמרכזות סרביה, קרואטיה, סלובניה ואחיותיהן לאורך השנים, מפתיע שהחיבור בתור נבחרת יוגוסלבית אחת לא הניב תוצאות יותר מרשימות בעבר. מצד שני, אולי המחנאות הזו היא גם הסיבה לכישלון. אבל במונדיאליטו 1987 יוגוסלביה חיברה דור זהב אחד מושלם, עם שחקנים שהפכו אחר כך בחלקם לסמלי מלחמת האזרחים (כמו זבונימיר בובאן), והיא כבשה את הטורניר עד לניצחון על מערב גרמניה בפנדלים בגמר, דרבי נבחרות שעומדות לפוג מן העולם.
רוברט פרוסינצ'קי המדהים נבחר למצטיין, אבל חוד החנית היה הסקורר דאבור שוקר, לימים האגדה של נבחרת קרואטיה ועד היום מלך שעריה בפער גדול. אלו היו שש ההופעות היחידות שלו במדי הנבחרת עד גיל 20, והוא כבש בהן שש פעמים, כולל שער ניצחון על מזרח גרמניה (עוד נבחרת שאינה עוד) בחצי הגמר. בובאן, פרוסניצ'קי, רוברט יארני, איגור שטימאץ, פרדראג מיאטוביץ'. יוגוסלביה הייתה מרהיבה – אבל הקריירה של שוקר הייתה אולי הגדולה מבין כל השמות האלה, ואת הפספוס בטבלת הכבושים בצ'ילה הוא תיקן כעבור 11 שנים ככובש המוביל של מונדיאל 1998.
צ'אבי ואיקר קסיאס | ספרד (1999)
מומחית הנבחרות הצעירות זכתה במונדיאליטו רק פעם אחת, ב-1999 בניגריה, אבל איזו פעם זו הייתה! לא כל השחקנים מאותו מחזור הצליחו להתקדם, אבל שני הבולטים היו אדירים בטורניר הזה ונתנו טעימה ראשונה ממה שהם עומדים לעשות בימים הגדולים שעוד חיכו לספרד. קודם כל זה היה צ'אבי, שאת היכולת המרהיבה שלו ראו בכל רגע, ושמר את צמד שעריו לרגעים קריטיים בשמינית ובחצי הגמר.
ואז היה גם קסיאס. הוא לא היה השוער הראשון של הנבחרת הזו, תפקיד בו החזיק דני אראנסוביה, אבל הוא קיבל את המקום ב-11 בשניים משבעת משחקיה של ספרד באותו טורניר. השני היה הגדול מביניהם: רבע הגמר מול גאנה המצוינת, בו התפתח דו-קרב פנדלים דרמטי שהוכרע בעצירה שלו. כוכב נולד. לא מספיק כדי לחזור לשער בהמשך המשחקים, אבל מספיק כדי שבספרד יבינו עם מי יש להם עסק. מצחיק לחשוב יחד על המונחים "איקר קסיאס" ו"תחרות על המקום בנבחרת" במבט לאחור.
6 צפייה בגלריה
ספרד זכתה במונדיאליטו רק פעם אחת, אבל איזו פעם זו הייתה! צ'אבי עם איקר קסיאס
(Lefteris Pitarakis, AP)
חאבייר סביולה | ארגנטינה (2001)
אזהרה ידידותית ליריבות: בפעם היחידה בה ארגנטינה אירחה את המונדיאליטו, ב-2001, היא גם זכתה בו. וזה היה מופע יחיד של סביולה, "הארנבון", שיצא משם לכמה עונות מעולות בברצלונה לפני שקצת דהה. הקריירה שלו עדיין נחשבת פספוס, אבל אסור לזכור אותו במבט לאחור בתור פלופ. היו שנים בהן הוא השאיר אנשים המומים.
הטורניר הביתי הטריף אותו, ואחרי בצורת במשחק הראשון, התפוצץ עם שלושער ב-1:7 על מצרים ולא עצר. בסך הכל הוא השיג לא פחות מ-11 שערים בטורניר, שיא שלא נשבר עדיין, ויחד עם הבאזז המטורף שהיה סביבו עוד לפני הזכייה – תפס חוזה יוקרתי בבארסה ששילמה עבורו כ-20 מיליון אירו.
אנדרס אינייסטה | ספרד (2003)
יש גם כאלו שהתקרבו ולא זכו, אבל זו הייתה נקודת הפתיחה לקריירה שתיכנס לפרק המיוחד ביותר בספר הכדורגל. ספרד של 2003 לא הייתה מרשימה כמו הזוכה ארבע שנים קודם לכן, אבל היה לה גאון אחד קטן שהטריף את החברים ואת היריבות וסחב אותה קדימה.
אתם מכירים את הווינריות הזו: שער הניצחון ב-0:1 על אוזבקיסטן בסיום שלב הבתים שהיה שווה מקום בשמינית הגמר; פנדל מכריע, ארבע דקות לסיום, ב-0:1 על קולומביה בחצי הגמר. רק בגמר באבו-דאבי הוא לא הצליח להושיע מול ברזיל, אבל הנבחרות הצעירות הן בסך הכל הכנה לדבר האמיתי, וכשחזר ב-2010 לגמר המונדיאל, זה נגמר ב-0:1 בהארכה. אתם יודעים מי הבקיע.
לאו מסי | ארגנטינה (2005)
תחילת קיץ 2005 בהולנד. ארגנטינה זכתה בשלושה מחמשת המונדיאליטואים הקודמים, ואחרי שנעדרה מהפודיום ב-2003, חלמה על קאמבק סוער לפסגה. ליונל מסי אחד היה רשום שם אצלה. שחקן שחגג 18 במהלך הטורניר, כזה שבארגנטינה עוד מעקמים כלפיו את האף ולא בטוחים בזהותו הלאומית, אבל בברצלונה כבר יוצאים מגדרם. בחודשים שלפני כן הוא קיבל הזדמנויות ראשונות בלה ליגה, ולא איכזב.
ואז שריקת הפתיחה נשמעה, ובדיוק כמו במונדיאל 2022 בקטאר, מסי וארגנטינה התחילו בהפסד סנסציוני, 1:0 לארה"ב. זה היה רק החימום: מסי כבר כיכב במשחק הבא, 0:2 על מצרים, ואז כבש שער אחד לפחות בכל אחד משלבי הנוקאאוט, כולל הגמר באוטרכט בו הכניע לבדו את ניגריה עם צמד פנדלים בניצחון 1:2. לא רק מלך שערים (6) ו-MVP: הייתה שם הרגשה שקרה משהו מיוחד. שמראדונה חזר. שנתיים מאוחר יותר, חברו הטוב ביותר של מסי (שאפילו מסכים לישון איתו באותו חדר), סרחיו אגוארו, שיחזר את ההישג עם אותה כמות שערים ואותם תארים.
פול פוגבה | צרפת (2013)
עברו שנים רבות, גרסאות רבות של המונדיאליטו, עד שמפעל הכשרונות הצרפתי הצליח להנפיק אלופה. איכשהו, כמעט כל השחקנים משם נמחקו ואיכזבו, ועשר שנים מאוחר יותר אין להם זכר בנבחרת צרפת, אבל פוגבה הוא זן אחר. לא סתם הוא זה ששרד בטופ עד היום (בערך, אם יפסיק להיפצע). הוא הבקיע בסך הכל שער אחד בטורניר, גם הוא מהנקודה הלבנה, לצד פנדל מדויק בדו-קרב בגמר, ואיכשהו לא היה בכלל ספק בבחירתו לשחקן המצטיין של האליפות.
את הסיבות לא צריך להסביר, כי הן הפכו אחר כך לאחד היסודות בזכייה של צרפת במונדיאל 2018: שילוב מדהים של פיזיות, אתלטיות ואינטליגנציה, שמאפשר לקבוצות ולנבחרות שלו לבנות סביבו את הקישור ולשחק במערכים שונים, כשבכל תפקיד במרכז השדה הוא מפגין את העוצמות שלו ויודע ליצור ולסיים מצבים.
6 צפייה בגלריה
רשם את ההופעה הגדולה ביותר בתולדות הטורניר. ארלינג הולאנד במדי נבחרת נורבגיה הצעירה, 2019
(Czarek Sokolowski, AP)
ארלינג הולאנד | נורבגיה (2019)
האלופה האחרונה, תתפלאו, היא אוקראינה שזכתה ב-2019. הקורונה שברה את רצף הטורנירים. השחקנים שלה לא פרצו מחסומים מאז, או הקפיצו את הנבחרת הבוגרת. הטורניר ההוא בפולין בכלל סימן משהו אחר, מכיוון נבחרת שלא עברה את שלב הבתים. זו הייתה פתיחתו הרשמית של עידן ארלינג הולאנד בכדורגל העולמי.
לעיני 5,646 צופים שלא ידעו מה מחכה להם בלובלין, נורבגיה והונדורס עלו למגרש עם שני הפסדים כל אחת לאורוגוואי ולניו זילנד, וסיכוי קלוש להתברג כאחת מהנבחרות הטובות ביותר במקום השלישי שיעלו לשמינית הגמר גם הן. הדרישות: ניצחון, כמה שיותר שערים, ותקווה שבבתים האחרים הכל יסתדר. ב-90 הדקות הבאות הנורבגים אכלו את היריבה ההמומה, וסיימו עם 0:12 מטורף, כולל תשיעייה של החלוץ בן ה-18 מזלצבורג שלא שיחק יותר מדי מאז המעבר ממולדה. זו הייתה ההופעה האישית הגדולה בתולדות גביע העולם עד גיל 20, שלעולם לא תשוחזר, והפעם הראשונה בה הכדורגל למד להכיר את יכולות הכיבוש הפנומנליות של הולאנד, שלא עצר לרגע מאז. עם זאת, למרבה התדהמה – אותו ניצחון אסטרונומי לא הספיק בשביל נורבגיה על מנת לעלות שלב.
