"מתי הבנת שמסי הוא מסי? אתה יודע, מ-ס-י", שאל אותי לא מזמן מישהו. ניסיתי להיזכר בפעם הראשונה שראיתי את מסי משחק ומפיל לי את הלסת, ולא ממש זכרתי. בטח היה שם איזה דריבל שמתחיל בפתאומיות שתופסת אותך לא מוכן, צ'יפ מעצבן בנונשלנטיות שלו מעל השוער, משהו שמערבב טכניקה עם אסתטיקה ונגמר עם כדור ברשת וערמת ילדים-שחקנים על הדשא.
אין רגע אחד, אבל נדמה לי שבכל פעם שרואים את מסי עובר שחקן אתה קולט שיש בו משהו אחר. התנועה דומה, אבל אין מישהו שעושה את זה ככה. כאילו בלי מאמץ, כאילו יש לו את זה כבר בראש. הסלאלום משורטט – לא משורטט, מצויר – בתוך החיווטים במוח, נראה לו שזה ייראה יפה ועכשיו רק לתת לרגליים לעשות את זה על הדשא.
מסי לא נראה הטיפוס שמשכלל את התרגילים של עצמו באימונים, משייף הטעיות מול המראה. זה קורה מעצמו. הכל כבר שם, בילט אין, כאילו כל התרגילים נמצאים בראש, חבויים מאחורי המבט הלעיתים מנותק – והוא, מסי רק צריך לשלוף אותם כשנחה עליו הרוח.
ולך תצביע על רגע שבו ראית רוח.
בהשתאות ובדאגה
מסי הוא לא רוקנרול. מראדונה רוקנרול, כריסטיאנו רוקנרול. מסי לא. הוא יכול לגדל זקן שמוסיף לו חיספוס, לקלל יריב באמצע ריאיון או לעבור חצי קבוצה עם קטנות בין הרגליים ועקב לקינוח, אבל הוא לא יהפוך בגיל 35 לרוקנרול. הוא פלאי, אבל לא רוקנרול.
מסי משדר משהו אחר, נגיש, לא מאיים. הכדורגלן הכי גדול בעולם, אבל כזה שאתה רוצה לחבק. אולי זה, מעבר לכדורגל המדהים שלו, עושה אותו לספורטאי כל כך אהוב. כזה שכל העולם עוקב אחרי כל תנועה שלו ומחזיק לו אצבעות בתפילה שאחרי ארבעה מונדיאלים מאכזבים, הוא סוף-סוף יזכה בגביע העולם.
מסי הוא עילוי שאתה עוקב אחריו בהשתאות, אבל גם בדאגה, חרד לשלומו, בטח בשנים האחרונות ובטח כשאתה מזהה את הצל שרודף אותו, את הקוף שהוא לא מצליח להוריד מהגב. אתה לא מגיע למעמד של מגה-סטאר אם אין לך אישיות ואופי חזקים, אבל לעיתים מסי עורר אצל חלקנו תחושת דאגה, שיישבר, שיתפרק מול הלחץ הכביר, מול הביקורות שגלשו לרשעות או לחילופין מול בלמים מאיימים שנחושים לנפץ את המיתוס ועל הדרך אולי גם את הקרסול.
11 צפייה בגלריה
בשנים האחרונות זיהו את הצל שרודף אותו, את הקוף שהוא לא מצליח להוריד מהגב
(צילום: AFP)
רק לשם הדגמה, לרונאלדו, עילוי בפני עצמו, לא ממש דאגנו. הוא כבר יודע לדאוג לעצמו. הוא חזק, בטוח בעצמו וכשצריך - יידע גם להחזיר. גם למראדונה לא דאגנו. הוא לא רק החזיר. כשהתחשק לו הוא פתח במהומה בעצמו, שש כולו אלי קרב.
מראדונה היה האיש שירה ברובה אוויר על עיתונאים שעיצבנו אותו. מסי, לעומתו, יושב בריאיון ואתה רק מקווה שהווליום של הדיבור הרך, כמעט ילדותי, יחצה את רף המיקרופון. ואם אפשר שיגיד משהו מעניין, אתה הרי בעדו. כל העולם בעדו, כמעט.
יש חובבי כדורגל שרק במונדיאל הזה שמעו את הקול של מסי. הכדורגלן הכי גדול בתבל, ואנשים לא יודעים איך נשמע הקול שלו. קשה שלא להתפתות לסמליות, ולרגע מתגנבת לראש תהיה מוזרה: האם ייתכן שהספורטאי האהוב, זה שכולם מדברים עליו, מנתחים אותו וכל העולם שומע עליו כל הזמן – הוא איש בלי קול?
ובחזרה אל הנמסיס (אין ברירה, הם כרוכים יחד וזה מחדד את הנקודה) - את הקול של רונאלדו כולם מכירים. הוא אפילו טרח להמציא קריאה מוזרה (סיווווו) שאיתה הוא חגג כיבושים ואפילו שאג אותה מעל הבמה כשזכה בכדור הזהב. מאותו רגע ילדים במדריד, בפורטו או בפתח-תקווה התרוצצו במגרשי קטרגל בשכונה, קיפצו מלאי עזוז ושאגו אל העולם מן סיוווו רונאלדואי שכזה.
תבקשו מהם לחקות את מסי והם לא יידעו מה לעשות עם עצמם. מקסימום יברח להם חיוך מבויש.
במבי ניצל, ואיתו גם האמונה
האהבה למסי חוצה גילים, מגדרים, מגזרים וכל קטגוריה שהשפה יכולה להמציא. מסי פשוט יתייצב מולה, יעשה הטעיה ויעקוף אותה. קשה לנתח עד הסוף את התופעה ואת הרגש שהוא מעורר אצל מי שעוקבים אחריו מרגע שהיה נער שעלה בהרכב ברצלונה ועד לאלו שהחלו לראות כדורגל במונדיאל האחרון והתאהבו בגבר נמוך בן 35 עם מכנסיים קצרים וחולצת פסים.
יהיו שיגידו שהכל תוצר של יחסי ציבור ומכונת תעמולה משומנת שאליה הצטרפו אמצעי התקשורת שמרוויחים בעצמם מהפסטיבל (אגב, מול כל גל אהבה קונצנזואלי, תמיד תקום תנועת-נגד שתרגיש מיוחדת ומקורית). זה קל מדי, שטחי מדי ומפספס משהו שקשור יותר ברוח, בצורך אנושי.
11 צפייה בגלריה
קשה לנתח את הרגש שהוא מעורר אצל מי שעוקבים אחריו מרגע שהיה נער שעלה בהרכב ברצלונה
(צילום: ריוטרס)
11 צפייה בגלריה
תחשבו על כל אותם ילדים שהתלהבו מול המסך. ילד עם חולצה של מסי בריו דה ז'ניירו
(צילום: AP)
תחשבו רגע על כל אותם ילדים שהתלהבו מול המסך, נשים שנשמעו במסדרונות העבודה מדברות לראשונה על כדורגל, וגברים שהתאמצו להסתיר דמעה כשמסי הניף את הגביע. יש במסי משהו שנוגע באנשים. אי אפשר ללמד את זה, אי אפשר לעבוד על זה באימונים.
אנשים אוהבים את מסי ורצו שיצליח על הבמה היחידה שבה הוא נכשל. שהמונדיאל האחרון שלו יסתיים בהפי אנד הכי מתוק ונכון שאפשר. הם לא היו יכולים לדמיין אחרת. אוהדיו הגיעו למשחק הגמר עם תקווה גדולה, אבל גם עם פחד מצמית. החשש מתמונה של מסי יורד בפעם האחרונה מבמת המונדיאל עם אותו מבט עצוב אחרי הפסד, היה כבד מדי. ההזדהות הייתה טוטאלית וכך גם הכאב הפוטנציאלי.
נבנה פה סיפור אגדה ואסור שהוא יסתיים עם סוף רע. זה נגד חוקי הז'אנר, זה מערער את האמונה בטוב, את כל האמיתות שעליהן גדלנו של שכר ועונש, של טוב ורע. ומסי הוא טוב, ברור. מסי הוא אגדה. מסי הוא כמו במבי, תראו כמה הוא עדין, מיוחד. מי לא רוצה שבמבי ינצח? וכל הפסד במונדיאלים קודמים זה כמו לירות בבמבי. מי לעזאזל יורה בבמבי?
והנה, עכשיו הוא הגיע לרגע האמת כשהוא חזק, בוגר ובשל. מסי ניצח, במבי ניצל, ואיתו גם האמונה. ואיך לא תאהב את מי שהציל לך את האמונה בטוב.
פורסם לראשונה: 08:15, 23.12.22
