המעבר של השוער דניאל פרץ לבאיירן מינכן הוא לא רק קפיצת מדרגה מקצועית מדהימה, הוא גם טומן בחובו משמעויות נוספות, בין אם ספורטיביות, חברתיות ותרבותיות. השוער בן ה־23 שעזב את המתחם הצנוע בקריית שלום, הגיע אל מועדון הפאר הגרמני ויצטרך להתרגל לסטנדרטים אחרים, כמו גם לאורח חיים שונה מזה בו הורגל בישראל.
המעבר הענק של דניאל פרץ - כתבות נוספות:
כדי להבין עד כמה הסיפור שונה ולאילו דברים יצטרך פרץ להסתגל פנינו למספר ספורטאים שטעמו מהחוויה הגרמנית, אם כי אף אחד לא הגיע למועדון שנמנה על אחד הגדולים באירופה.
אלמוג כהן, ששיחק בגרמניה (נירנברג ואינגולשטאדט) במשך תשע שנים, פירגן להתקדמות של שוער מכבי ת"א והבהיר כי מדובר בעולם אחר לגמרי: "זו רמה אחרת בהכל. בתחום הרפואי, מקצועי, תזונה, ממש הכל יהיה עבורו שונה. מדובר פשוט בדרישות ומעקב פיזי 24/7 בהכל".
גילי ורמוט, שזכה להרפתקה קצרה בהרבה בקייזרסלאוטרן, המשיך באותו טון: "יש פערים בעיקר בקצבים ובדרישות, אבל אם פרץ כבר יוצא מישראל אז הוא יוצא ממכבי ת"א המועדון הכי קרוב בישראל לאירופה, ביחד עם מכבי חיפה. עדיין באיירן זה באיירן. אני לא מכיר את דניאל אישית אבל מההתרשמות שלי, יש לו את האישיות הנכונה להתאים את עצמו ולהתאקלם מהר".
הכדורסלן יותם הלפרין שיחק בבאיירן מינכן (מחלקת הכדורסל במועדון הישגית ובכירה הרבה פחות מזו של הכדורגל) והוא בטוח שפרץ יהנה במדינה: "כל גרמניה זה מקום מאוד נוח, לא רק מינכן. הכדורגל יותר עוצמתי מהכדורסל. פעם בשבוע היינו הולכים למתקן אימונים של הכדורגל, יש במתקן הזה הכל, היינו עושים שם ימי שחרור או אימוני אתלטיקה. אפשר להגיע למתקן, יש מטבח פתוח כל הזמן עם טבחים וזה מתקן מאוד מרשים. מהשנייה שאתה מגיע לשם אתה מבין את המקצועיות.
פעם בכמה חודשים יש גם ארוחה משותפת בין הכדורגל לכדורסל, או שהולכים לשחק ביחד באולינג. אני זוכר אפילו פעם אחת שהלכתי עם חבר מהקבוצה יחד עם הקפטן של באיירן מינכן כדורגל, בסטיאן שוויינשטייגר. הם מאוד רוצים לתת לך שם הרגשה טובה".
הלפרין הוסיף: "בכל שש השנים ששיחקתי בחו״ל, סביר להניח שבאיירן זה היה המקום הכי מסודר ומקצועי ברמת הרפואה, האוכל, הדירה שאתה מקבל, המעטפת מסביב למשפחה. אני זוכר שהטיסו את כל המשפחה שלי בביזנס קלאס כדי שהם יבחרו דירה ועשו להם סיורים בכל האזור. אני בטוח שבכדורגל זה אפילו כמה רמות מעל, אני מניח שדניאל יחווה את זה בכמה רמות יותר עוצמתי".
"הספורט זה אירוע חברתי"
שחקן הכדוריד יואב למברוזו, שמשחק כיום בבנפיקה, הגיע לגרמניה כבר בגיל 18 והתחנה הראשונה שלו בחו"ל הייתה אייזנהאך, בה שיחק עונה וחצי והיה שותף לעלייה שלה מהליגה השלישית לשנייה.
"אי אפשר להשוות את התנאים. המתקנים שם, המעטפת, הם ברמה שאין בישראל" חזר למברוזו על מה שאמרו קודמיו. "אחת ההחלטות הטובות שעשיתי הייתה לעבור לשם בגיל מוקדם ולחוות את המקצוענות הזו, להבין שיש לאן להתקדם. מבחינת מתקנים, האולם זמין 24/7, יש חדר כושר ברמה גבוהה ופיזיותרפיסטים שתמיד זמינים אליך כל השבוע. עם הקבוצה עובדים צמוד פסיכולוג, רופא ותזונאי. זה עולם אחר. הספורט שם הוא כמו אירוע חברתי. אנשים מחכים לזה. אתה הולך בעיר יום־יומיים לפני משחק ואנשים בטירוף, מנסים לתת לך עוד מוטיבציה".
6 צפייה בגלריה
ארוחה משותפת עם מחלקת הכדורגל. הלפרין
(צילום: Alexander Hassenstein/Bongarts/Getty Images)
גם הכדורידן לשעבר, עידן מימון, שיחק במשך שנתיים בליגה השנייה בגרמניה והרושם שלו דומה, אבל הוא דיבר גם על קשיי התאקלמות: "אין מה להשוות מבחינת מתקנים או מקצועניות, אימונים. זה הבדל גדול בהתנהלות, ברצינות ובהתייחסות. הייתי בעיירה של 70 אלף איש, וזה קשה לחיות במקום קטן, מרוחק מערים מרכזיות. הייתי נוסע הרבה למינכן, למעלה משעתיים נסיעה, ושם זה עולם אחר לגמרי, גם מבחינת קהילה יהודית. לי לא הייתה כזאת בכלל. הייתה לי התאקלמות קשה, לא היה מי שיקבל אותי, גם חגים לא הרגשתי. אבל עדיין לנסוע למקום כמו באיירן מינכן, זה סיפור אחר. מבחינת כדורגל בגרמניה זו אימפריה".
יהב שמיר, שוער נבחרת ישראל בכדוריד, משחק שנה שנייה בקבוצת מינדן בליגה הגרמנית, מפרט לגבי הפערים המקצועיים: "יש הבדל גדול במספר יחידות האימון בשבוע. בכדוריד בארץ זה בין 5 ל־6, פה זה בין 10 ל־12. יש שני אימונים ביום, לא כמו בארץ שיש שחקנים שבמקביל לכדוריד עובדים בעוד עבודה. מבחינת מתקנים הרמה שונה לחלוטין. בכל אולם יש MRI, מכון כושר, פיזיותרפיה. בארץ זה אולם וזהו. בכל קבוצה בגרמניה יש מאמן שוערים.
"בארץ יש רק לחלק מהקבוצות והוא לא מגיע לכל האימונים. לכל שחקן יש תפריט אישי. אורח חיים ספורטיבי הוא משהו חד משמעי פה, לא כמו בישראל 'תגיע לאימון' וזהו. אפילו אומרים לנו לא לשחק בפלייסטשן או לא לשבת הרבה על הספה. בטרום עונה יש גם מדידת צעדים. היה לנו משחק אימון נגד קבוצה מהליגה השלישית ומספר הצופים היה 2,500. בישראל גמר פלייאוף מגיע בערך ל־1,000 צופים".
איתמר שטיין, מאמן נבחרת ישראל בכדורעף, מאמן את קבוצת גיזן הגרמנית (באזור האנובר) ובעבר שיחק בקבוצות מוארס ובוטרופ. "נפצעתי בגרמניה כשהייתי בן 31, שם סיימתי את הקריירה ואז עברתי לאימון שם ונשארתי. העונה אתחיל את העונה התשיעית שלי כמאמן קבוצה בבונדסליגה, ואני חי שם כבר 11 שנים. שני הילדים שלי נולדו בגרמניה, הם דוברי השפה, אשתי עובדת שם. החיים פה טובים ונוחים.
"אחת הסיבות העיקריות שנשארתי היא שאפשר להתרכז במה שאתה עושה בספורט, להיות מקצוען בשילוב עם חיי משפחה. כשחקן, אף פעם לא תכננתי להגיע לגרמניה. התחברתי יותר למנטליות של צרפת, אבל מכורח הנסיבות הגעתי לגרמניה, ואני גם בן של ניצול שואה. חייתי את זה מגיל צעיר, אבל המשפחה לא אמרה כלום על המעבר, הייתה תמיכה מלאה ויש הפרדה בין מה שהיה לבין מה שהיום".
קרים, גאים בשפה ובבירה שלהם
ומה לגבי הבדלים תרבותיים? יש הרבה כאלה ואלמוג כהן מציע לפרץ ללמוד כמה שיותר מהר את השפה: "ההבדל בתרבות הוא ענק. דניאל יצטרך ללמוד מהר את השפה, זה משהו שחשוב מאוד לגרמנים. כמעט ואין מתורגמנים והוא יצטרך מהר להסתגל".
למברוזו: "עברתי לגרמניה בגיל 18 אז בהתחלה היה לי מאוד קשה. הבדלי התרבות מאוד גדולים, המנטליות, תפיסת העולם. פתאום אתה מגיע למקום בו אין לך את השפה ואנשים הם לא מחבקים ומזמינים כמו שיש בארץ. הכל מאוד מקצועי, אתה מתחיל את האימון, מסיים אותו וחוזר הביתה. היה לי קשה להסתגל לכך, אבל לאט לאט מוצאים את החיים מחוץ לקבוצה.
הטיפ שלי לפרץ הוא ללמוד את השפה כמה שיותר מהר. הגרמנים אוהבים את האומה שלהם ואני חושב שעשיתי את קפיצת המדרגה שלי ברגע שהתחלתי לתקשר עם אנשים בשפה שלהם. אני לא יודע אם בבאיירן מינכן המאמן מדבר אנגלית או גרמנית, אבל אנשים הראו הערכה רבה לזה שלמדתי את השפה".
שטיין: "לגרמנים לא אכפת אם אתה עושה טעויות בשפה, כל עוד אתה מנסה ללמוד אותה. זאת שפה קשה, אבל אפשרי ללמוד אותה. אני גם מציע לפרץ ליהנות מכל רגע ולא לפחד לשתות בירה אחרי אימון. הגרמנים אוהבים לשתות בירה אחרי אימון קשה, זה אמנם לא אורח חיים ספורטיבי, אבל הם מעריכים את הבירה שלהם".
מימון: "ההבדלים התרבותיים הם משמעותיים. זה מתחיל באופי של האנשים, הם יותר קרים, יותר סגורים. אין חיי חברה, לבוא למישהו ובלי לדפוק בדלת להיכנס ולהגיד באתי לקפה פתאום. הכל מסודר, מאורגן. היה איתי בקבוצה זר ברזילאי שהיה רווק, ואשתי ואני היינו בקשר טוב איתו. היום כמות הזרים גדלה בספורט, אז פרץ יכול למצוא את הנישה שלו עם חבר'ה יותר צעירים. הגרמנים שונים בתכלית מאיתנו".
הלפרין: "גרמניה היא מדינה מאוד נוחה, מסודרת וכיפית. הכל שם פשוט מתוקתק. אם נגיד אתה קם בבוקר ורואה ליד הבית שלך עמוד שהוא חצי עקום אז כבר יום למחרת הוא יהיה ישר. חוויתי בקריירה את יוון ואת רוסיה ומשם לקיצוניות של גרמניה, ואתה ישר מבחין בהבדלי התרבות. לא סתם הגרמנים הם המובילים בהרבה תחומים באירופה. אתה מבחין בזה ישר כשאתה נוחת עם המטוס במינכן, אפשר לראות את שדרת העצים שמסודרת ואתה מבין שהכל צריך להיות מאוד מדויק".
6 צפייה בגלריה
"כיהודי יש משהו שלא יורד לגמרי". למברוזו במדי אייזנהאך
(צילום: הדר ואן קולא, איגוד הכדוריד)
"לחזור לארץ 'הנגועה'"
בכל פעם שספורטאי ישראל־יהודי עובר לגרמניה מתלווה לסיפור צל טעון ומורכב. זיכרון השואה מצוי ברמה כזו או אחרת אצל כל יהודי שגדל בישראל. גם הדיווחים על גילויי אנטישמיות במחוזות שונים מוסיפים מטען למעבר המדובר, יוקרתי ככל שיהיה.
למברוזו הודה: "בתור יהודי שעובר ממש לגור ולחיות בגרמניה יש לך משהו מסוים שלא יורד לגמרי. לי גם הייתה משפחה בגרמניה שברחה קצת לפני השואה לארה"ב, אז בכלל זה היה לחזור לארץ 'הנגועה'. למזלי, המשפחה תמכה במעבר הזה. לא היו לי במשפחה הקרובה נספים. אתה מרגיש זהירות מסוימת מצד השחקנים הגרמנים, זה נושא מאוד מסובך שם. אי אפשר לדעת מה אומרים בחדרי חדרים. בסך הכל לא הרגשתי אנטשימיות".
מימון: "לא נתקלתי באנטישמיות. לא התביישתי להגיד שאני מישראל, בכל מקום ידעו שאני יהודי ולא נתקלתי בשום סיטואציה בעייתית בהקשר הזה".
גם אלמוג כהן וגיל ורמוט סיפרו שלא חוו שום תקרית אנטישמית. הלפרין הרחיב לגבי התחושה המורכבת של ספורטאי יהודי שעובר לשחק ולחיות בגרמניה: "כשהיה יום השואה בארץ או יום השואה הבינלאומי אז כשאתה נמצא במינכן אתה חווה אותו מאוד רגשית ואת כל מה שקורה בארץ באותו זמן.
"במלון בו הקבוצה ישנה אפשר היה לראות מהחלון את המקום בו אירע טבח הי"א באולימפיאדת מינכן ואתה כל פעם מסתכל לכיוון ואומר לעצמך לא יאומן מה שקרה פה. אבל חשוב לי לציין שלא חוויתי שום דבר אנטישמי וגם לא הרגשתי שבגלל כל מה שקרה מנסים יותר לרצות אותי. הבת שלי נולדה בגרמניה והיחס היה מעל ומעבר. תמיד יהיו את המקומות הקיצוניים וזה לא רק בגרמניה".
יהב שמיר: "סבא שלי היה שורד שואה. הוא כבר נפטר, אבל לפני כן סיפר לי הרבה על חייו בגרמניה. המשפחה פרגנה לי על המעבר ואבא שלי רצה תמיד שאשחק בליגה בכירה, גם כשהייתי בשווייץ הוא אמר לי לשאוף לגרמניה. האנשים פה גם מתעניינים בחוויה האישית שלי בתור יהודי בגרמניה. יש גם התעניינות סביב היותי השוער הישראלי הראשון בבונדסליגה. נתקלתי באנטישמיות, אבל לא ספציפית כלפיי, יותר גרפיטי ברחוב, למשל. הם ציירו סמלים אנטישמים. לפעמים זה כן יושב בראש הדברים האלה. היחס שאני קיבלתי מאנשים שאני עובד איתם הוא אוהד לישראל, מאוד חם. יש גם יחס נייטרלי, מכיל, שאלות ענייניות ולא ביקורת. אולי זה קשור להיסטוריה.
אני כן קורא על אירועי אנטישמיות שקורים בגרמניה ומגיעים לפייסבוק, לא רק בעיתונות, וזה מצער אותי שזה עדיין קיים בימינו. בי אישית עד היום זה לא נגע, אבל אני חושב שזה יכול לנגוע במשפחה, בילדים שלי. בימי הזיכרון לשואה ולגבורה אני דואג להדליק נר ולכבד. גם בחגים אנחנו מנסים לשמור על הערכים והזהות".
